האזכרות
הגדרות
עשרת השמות (להלן "אזכרות") בהן נקרא הקב"ה, הן :
יהוה, יה, אל, אלוה, אלהי, אלהים, שדי, צבאות, אדני, אהיה.
שאר כינוים המתארים את הקב"ה אינן בכלל "אזכרות" ודינים אלו אינן חלים עליהם.
"נטפלות"
האותיות הנוספות על האזכרות, לפניהן ואחריהן, כגון לאלהיכם, ליהוה וכיוצ"ב, נקראות "נטפלות" לשמות.
הנטפלות לפני השמות אין לקדשן ומותר למחקן, ואילו הנטפלות בסוף השמות יש לקדשן ואסור למחקן.
אין אפשרות לשנות אות נטפלת לאות עיקרית (קסת הסופר), כגון אם כתב אלהינו ורוצה לחבר את הנ-ו להיות ם, אך היריעות שלמה מתיר.
(ולכאורה ה"קסת" אינו מובן, מדוע לא יוכל לחברן ויתקדש בזמן החיבור?)
"לשמה"
לפני כתיבת אזכרה, יש לומר ("לקדש") בפה "(הריני כותב) לשם קדושת השם"[1]
אם קידש רק במחשבה, מועיל בדיעבד לפי רוב הפוסקים.
הט"ז ממליץ להתנות בתחילת הכתיבה "וכל האזכרות שבו לשם קדושת ה'", וזה יועיל במקרה שקידש אזכרה רק במחשבה, לצרף את ה"דיבור" שהיה בהתחלה. אך אין לסמוך על זה כאשר לא קידש את השם בכלל.
אם התחיל לכתוב שם ללא קידוש מראש, יכול לקדש באמצע, ואז יחול הכלל "קידושו וגמרו באים כאחד". אבל כל זה רק בתנאי שידע שהוא כותב אזכרה!
לא יפסיק באמצע כתיבת אזכרה, אך אם הפסיק ולא הסיח דעתו לא פסל, ואם הסיח דעתו- יקדש מחדש בטרם ימשיך.
כמו שחובה לקדש שם קודש, כך אסור לקדש שם חול, כגון "אלהים אחרים".
לפי קסת הסופר, אם קידש צריך לקדור, אך לפי משנת הסופר, אם עבר וקידש, הקדושה לא חלה. למעשה, יש לשאול מורה הוראה אם קידש שם חול.
לגבי שמות מסוימים בתורה, אשר הראשונים הסתפקו בהם אם הן קודש או חול[2] יש לקדש אותן "על תנאי", בנוסח "אם שם זה קודש, הריני כותב אותו לשם קדושת השם, ואם הוא חול, הריני כותב אותו לשם קדושת ספר תורה".
לפני כתיבת אזכרה יש לבדוק את כמות הדיו שבקולמוס. אם חסר דיו יש להוסיף, ואם יש יותר מדי יש לכתוב אות אחת לפני האזכרה, או לפחות "לשפץ" איזה אות, וזאת משתי סיבות: שלא יזל יותר מדי דיו באות הראשונה, וגם מפני ש"צריך לקדש את הדיו שעל הקולמוס" (כ"כ קסה"ס, ולא ברור מה המקור לזה)
אם נגמר הדיו באמצע כתיבת אזכרה, יש לנסות לקחת דיו מאותיות רוויות אם יש, ואם לא, אפשר למלא בזהירות ו"לתקן" אות כלשהי בטרם השלמת האזכרה.
כשכותב אזכרה זהה מספר פעמים ברצף (כגון שהשאיר שמות הוי"ה לכתיבה לאחר שיטבול) לכתחילה יש לקדש כל שם בנפרד, אך אם קידש פעם אחת לכולם מועיל בדיעבד.
ברם, אם קידש מספר אזכרות שונות ביחד- אינו מועיל.
איסור מחיקת אזכרות
אסור מדאורייתא[4] למחוק או לקלקל אזכרה שנכתבה במודע (שהכותב ידע שזו אזכרה).
אין הבדל אם האזכרה נכתבה בפסול, או באיזה חומר נכתבה, כל שהכותב ידע שזו אזכרה אסור למחקה.
גם אם איכשהו נמחק חלק מאזכרה, אסור למחוק את מה שנשאר, אבל אפשר למחוק ולכתוב מחדש אות או אותיות שנשתנו צורתן (אם לא צריך "כסדרן")
כאשר קורה וכתב גג של ך רחבה מדי (ונראית כר' גדולה) וצריך לבטלה מצורתה על מנת לכתבה מחדש (או למחקה לגמרי לרד"ך), יש לגרד באופן שבאף רגע לא תחזור צורת ך, שכן מאותו רגע כבר אסור להמשיך את המחיקה.
כלל זה תקף, כמובן, לכל מצב דומה.
טעויות כתיב באזכרות
אם הוסיף או חיסר אות באזכרה, אין קדושה ממקום הטעות והלאה, ומותר למחוק ממקום הטעות ולכתוב כנדרש.
אם כתב אזכרה במקום הלא-נכון, אפשר "לקדור"[5] אותה (לחתוך "חלון" בקלף ולהוסיף טלאי), אך לא "לקלוף" (להוריד רק את השכבה עם הכתב).
ה"קול יעקב" מתיר למומחה מוחזק לקלוף בחתיכה אחת את כל האזכרה.
אם כתב אזכרה במקומה הנכון, אך לא קידש (ופסולה), אין אפשרות לקדור, וחייב להחליף את היריעה, מפני שאין דרך לתקן (ו"לקול יעקב" מותר למומחה לקלוף).
מאידך, אין היתר לקלוף אזכרה שנכתבה בכוונה ובמקומה הנכון- כדי לתקן טעות אחרת כגון דילוג שורה או כדי להגיע לתיקון קודם משום "שלא כסדרן" (ושוב, ל"קול יעקב" מותר)
אם כתב יהודה במקום הוי"ה, דהיינו שפשוט הוסיף דל"ת בטעות, תלוי מה התכוון לכתוב. אם אכן היה צריך להיות הוי"ה, וגם התכוון לכתוב כן, אפשר לעשות מן הדלת ה"א, ואז למחוק את הה"א האחרונה. אבל אם למעשה חשב שהוא כותב יהודה, לא יועיל עכשיו לתקן ולקדש.
הכלל בשאלות כגון אלו, הוא תמיד לשאול שלש שאלות (אי אפשר לענות על פי שתי שאלות בלבד) והן:
מה היה צריך לכתוב?
מה התכוון לכתוב?
מה כתב בפועל?
כשיש את התשובות לשלשת השאלות הללו- התשובה תמיד תהיה קלה. אם חסר תשובה לאחת מן השאלות-אי אפשר לענות על השאלה!
שאלות לפרק האזכרות ודיניהן
ומה עוד?
בפורטל הסת"ם תמצא קישורים לכל מה שקשור לסת"ם ברחבי העולם- מצווה להפיץ!
