המקורות להלכות סת"ם

 

ההלכות המוכרות לנו מספרי האחרונים, מקורן במספר גמרות המובאות ומפורשות ב"בית יוסף". להלן כל המקורות (מתוך אתר "ספריה")

                אודה לך מאוד אם תשתף קישור לספר זה עם חבריך!

 

טור ובית יוסף סימן ל"ב  (ל"ו בהמשך) (מתוך "ויקיטקסט")

טור

מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות, שהן "קדש לי כל בכור" עד "למועדה מימים ימימה" שמות יג א-י, "והיה כי יביאך" עד "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"  שם, יא-טז, ופרשת "שמע" עד "ובשעריך" דברים ו ד-ט , ופרשת "והיה אם שמוע" עד "על הארץ"  דברים יא יג-כ , כל אחת ואחת בקלף לבדה.

ויכתבם בכתב מיושר ובדיו, בכתיבה תמה שיהא כל אות ואות מוקף גויל ומתוייג כראוי, ולא יחסר אפילו קוצו של יו"ד. וצריך שיכתוב בימינו אף אם הוא שולט בשתי ידיו; ואם הוא איטר, יד שמאל דידיה הוא ימין. ואין צריך לשרטט בכל שיטה ושיטה, ואם ירצה לשרטט, הרשות בידו. ומי שאינו יודע ליישר השיטה ללא שרטוט, טוב הוא שישרטט ליישר הכתב. ויכתוב על הקלף שהוא מעובד לשם תפילין לצד הבשר.

כתב שלא על הקלף, או שלא היה מעובד לשמו, או שכתב במקום שער, פסול. ואם עיבדו כותי, כתב הרמב"ם שהוא פסול, אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו. ואדוני אבי ז"ל הכשירו אם ישראל עומד על גביו ואמר לו: עבד לשם תפיליןחב.

ויהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף טהורים, אפילו מנבילה וטריפה שלהן, אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאים, ולא מדג אפילו הוא טהור.

ויהיה שלם, שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו. ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות, כשר. יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו; [ו]בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל, הילכך אם ניקב כל תוכו פסול. ניקב ברגל הפנימי של ה"א, ואפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא, כשר. ניקב הרגל הימיני, אם נשאר ממנו מלא אות קטנה, כשר, ואם לאו, פסול. ואם נפסק אחד מהאותיות, אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע לקרותו, כשר, ואם לאו, פסול.

כתוב בסמ"ק, שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות ולא היתה האות ניכרת, ואחר כך נטל הדיו, או שלא היתה מוקפת גויל מתחילתה, פסול, דהוי כמו "חק תוכות". אבל אם כבר היתה עשויה כתקונה ונפל בה דיו, יכול ליטלו. ואדוני אבי ז"ל פסל גם בזה, וכן כתב בספר התרומה. וכתב עוד, שאם עשה רי"ש כעין דל"ת, שאינו יכול לגרוד ולתקנו דהוי כמו "חק תוכות". וכיוצא בזה כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: מ"ם פתוחה שנדבק פתיחתה ונסתמה, שאין מועיל לגרוד הדבק ולפותחה; ובגרידת דבק אות לאות כתב שמותר.

ובהתחלת הכתיבה יאמרחג: "אני כותב לשם קדושת תפילין", ואין די במה שיחשוב בלבו כך. ומלבד זה צריך לכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם.

וצריך לדקדק בחסרות ויתרות, שאם חיסר או יתר אות אחת מהן, פסולין, ונמצאו המניחים אותם מברכין בכל יום ברכה לבטלה, וגם שרויים בכל יום בלא מצות תפילין, ונמצא עונש הסופר מרובה. לכן צריך להיות מאד ירא שמים וחרד לדברי השם יתברך המתעסק בכתיבת תפילין ובתיקונם, וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה – יקראנה היטב בכוונה ודקדוק פעמיים ושלוש, ויחזור ויקראנה קודם שיתננה לתוך ביתה. ואם יתר אות אחת, יש לה תקנה שיגרוד אותה, אבל חסר אין לה תקנה, שאין מגיהין בתפילין, שאם כן היו כתובים שלא כסדרן, ואמרו במכילתין: "כתבו שלא כסדרן, יגנזו".

וצריך לדקדק בתיקון גוף האותיות, שלא תהא שום אות נוגעת בחברתה; ואם נוגעות, יגרוד ויפרידם זו מזו. וצריך שיכתוב מפי הכתב, ושיקרא כל תיבה ותיבה קודם שיכתבנה. מיהו מפני שהסופרים רגילים באלו הד' פרשיות והן שגורות בפיהם, יכולין לכותבם בעל פה שלא מן הכתב.

וכתב בסמ"ק, שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלוא אטבא דספרי, שהוא כחצי ציפורן. ואדוני אבי ז"ל כתב שאין צריך להניח חלק אלא למעלה כדי גגה של למ"ד ולמטה כשיעור אורך הכ"ף והנו"ן, ובתחילתן וסופן אין צריך להניח כלל.

ויעשה השורות שוות, שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת. ולא יכתוב שלוש אותיות חוץ לשיטה. ויעשה כל פרשיותיה פתוחות, דהיינו שישאיר בסוף השיטה חלק כדי ג' תיבות של ג' אותיות או בתחילתו; חוץ מפרשה אחרונה, שיעשה סתומה.

 

    בית יוסף

מצות תפילין שיכתוב ארבע פרשיות שהם קדש לי וכו' — פשוט במכילתא (סוף פרשת בא) ובפרק הקומץ (מנחות לד ב):

ומה שכתב: כל אחת ואחת בקלף לבד — היינו בתפילין של ראש, אבל בשל יד כותבין כולן בקלף אחד, כדאיתא בפרק הקומץ (שם), וכן כתב רבינו לקמן:

ויכתבם בכתב מיושר — נראה דהיינו משום דכתיב: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו ב), התנאה לפניו במצוות (שבת קלג ב). ומטעם זה כתב במרדכי שיכתוב כתיבה גסה, שלא יהא נמחק מהר. וכתב מיושר, נראה שרצה לומר "כתב מאושר", כלומר יפה. ואפשר דהיינו לומר שיכתוב השיטות ישרות ולא עקומות, וכן משמע מדברי הרא"ש בסדר תיקון תפילין:(א)

ובדיו — בפרק הבונה (שבת קג ב) תניא: כתב שלא בדיו, או שכתב את האזכרות בזהב, הרי אלו יגנזו. ובירושלמי פרק קמא דמגילה: הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות ובדיו, וכתבו הרמב"ם בפרק א. וכתבו התוספות בפרק שני דמגילה (יט. ד"ה על הספר) ובפרק שני דגיטין (יט. ד"ה דיו) ובפרק במה מדליקין (כג. ד"ה כל השרפים) שאומר רבינו תם, דדיו שמתקנים בעפצים לא מיקרי דיו, מדתנן בפרק שני דגיטין: בכל כותבין, בדיו, ואמרינן בגמרא, תאני רבי חייא: כתבו במי טריא ועפצא כשר, משמע שרבי חייא בא להוסיף על המשנה, מכלל דעפצא לאו היינו דיו דמתניתין. וכן כתוב בסמ"ג סימן כ"ה ובספר התרומה סימן קצ"ה. והרא"ש כתב בהלכות ספר תורה דאינה ראיה, דמי עפצא לחודיה אינו נקרא דיו, אבל כשמערבין בו קומוס שקורין גומא בלעז נקרא דיו וראוי לכתוב בו אפילו על קלף מעופץ. והרמב"ם בפירוש המשנה בפרק שני דסוטה כתב, שמי שאומר שספר תורה הכתוב באלחיב"ר פסול – הוא טועה, והאריך בטעם הדבר. וביאר שם המעתיק, שאלחיב"ר הוא של עפצים ומטילים בתוכו קנקנתום.

ובפרק א' מהלכות תפילין (הלכה ד-ה) כתב: כיצד מעשה הדיו? מקבצין העשן של שמנים או של זפת או של שעוה וכיוצא בהם, וגובלים אותו בשרף האילן ובמעט דבש, ולותתין אותו הרבה ודכין אותו עד שיעשה רקיקין, ומייבשין אותו ומצניעין אותו. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק, וזהו הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו ספרים תפילין ומזוזות. ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום, שהוא עומד ואינו נמחק, כשרים. אם כן, מה מיעטה ההלכה שנאמרה למשה מסיני שיהיו כותבים בדיו? למעט שאר מיני צבעונין, כגון האדום והירוק וכיוצא בהם; שאם כתב בספרים או בתפילין או במזוזות אפילו אות אחת בשאר מיני צבעונים או בזהב, הרי אלו פסולים, עד כאן לשונו. וכתבו שם ההגהות בשם התוספות ורבינו שמחה, שהעיקר נראה שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף, דיו הוא וכותבים בו ספרים תפילין ומזוזות, עד כאן לשונו. וזה כדברי הרמב"ם והרא"ש, וכן נהגו העולם לכתוב ספרים תפילין ומזוזות במי עפצא וקנקנתום.

 

ומתוך דברי הרמב"ם למדנו, דהא דתניא: "כתב את האזכרות בזהב – יגנז", לאו דווקא אזכרות, דאפילו באות אחת משאר תיבות נמי מיפסל, וכן כתב רבינו ירוחם בנתיב ב' חלק ב. ונראה דהא דקתני אזכרות, משום דהוה סלקא דעתך דמשום דחשיבי עדיף לכתבם בזהב מבדיו, קא משמע לן דכל שלא כתבן בדיו – פסול, וכל שכן לשאר אותיות.

וכתוב בנמוקי יוסף: כתב את האזכרות בזהב, כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו, אפילו הכי פסול, דסבירא לן כתב העליון כתב ומבטל התחתון, עד כאן לשונו. ונראה לי דהיינו דווקא כשאינו יכול להעביר את הזהב; אבל אם יכול להעבירו – יעבירנו, וישאר כתב התחתון. מיהו באזכרות נראה דאסור להעבירו, משום דהוי כמוחק את השם. ולפי זה, משום הכי נקט אזכרות, דבהני הוא דאמרינן "יגנז", דאין לו תקנה; אבל בשאר תיבות אינו צריך ליגנז, דמעביר הזהב וחוזר לכשרותו:

 

בכתיבה תמה — בפרק הקומץ (מנחות לד א): "וכתבתם", כתיבה תמה. ובפרק הבונה (שבת קג ב): "וכתבתם", שיהיה כתיבה תם, שלא יכתוב אלפין עיינין וכו'.
ופירש רש"י: תם- שלם כהלכתה:

שיהא מוקף גויל — בפרק הקומץ (שם): כל אות שאין גויל מקיף לה מארבע רוחותיה – פסולה. ואף על גב דתפילין אינם נכתבים אלא על הקלף, נקט רבינו לישנא דאיתמר בגמרא, ואף על גב דבגמרא גופא גבי תפילין אמרינן: לא נצרכה אלא להא דאמר רב יהודה, כל אות שאין גויל מקיף לה וכו', רב יהודה כי אמרה – לגבי ספר תורה אמרה, ומשום הכי נקט גויל. 
ולקמן גבי ניקב בתוך האות וגבי גרירת דבק אות לאות יתבאר דין זה, דבעינן שתהא האות מוקפת גויל, בסייעתא דשמיא(ב).

וכתב המרדכי, דיש לומר דלא מיפסל בדיעבד כשאינו מוקף גויל, אלא דווקא באותיות של שם. ואין כן דעת הפוסקים, שכתבו דין זה סתם, ולא חילקו בין אותיות של שם לשאר אותיות, וכך הוא פשוט לישנא דגמרא. ונראה שטעם המרדכי, משום דאמרינן במסכת סופרים: עירב האותיות או שהפסיק באמצע השם, אל יקרא בו. ומשמע ליה דהשם דקתני קאי נמי אעירב האותיות, ושמו של הקב"ה קאמר. אבל בספר התרומה מפרש דהשם לאו שמו של הקב"ה קאמר, אלא תיבה קרי שֵם, שכתב בסימן ר"ה: "או שהפסיק באמצע השם, פירוש, שחילק התיבה אחת לשתים":

מתוייג כראוי — דין התגין כתב רבינו בסימן ל"ו:

ולא יחסר אפילו קוצו של יו"ד — פשוט בפרק הקומץ (שם):

ארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו ואפילו כתב אחד מעכבן: פשיטא אמר רב יהודה אמר רב לא נצרכא אלא לקוצו של יו"ד והא נמי פשיטא לא נצרכא אלא לאידך דרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה:

רש"י: קוצו של יוד - רגל ימיני של יוד:

תוס': קוצו של יו"ד. פירש בקונטרס "רגל ימיני". וקשה דהא פשיטא דאין זה אות!  ומפרש ר"ת דהוא ראשו כפוף כדאמרינן בסמוך "מפני מה כפוף ראשו".  ואם תאמר דאמרינן בהגדת חלק (סנהדרין דף צה:) ונער יכתבם דהיינו יו"ד שאם השליך נער אבן בקיר ועושה רושם עושה יו"ד ויש לומר דכעין יו"ד קאמר ולא יו"ד ממש:

וצריך שיכתוב בימינו — כן כתוב בספר התרומה סימן ר"ה, מדאמרינן בסוף פרק הקומץ (מנחות לז א): "וקשרתם וכתבתם", מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. ואפילו דיעבד פסול אם כתב בשמאל, דהא תנן בפרק הבונה (שבת קג א): הכותב בין בימינו בין בשמאלו שתי אותיות. ופריך: אין דרך כתיבה בשמאל? ומשני, בשולט בשתי ידיו, אבל באיטר אשמאל דעלמא חייב ולא אימין. ובעניין זה צריך לכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות ומגילה, דנאמר בכולהו 'כתיבה'. דאין לומר דווקא בשבת, דגמרינן ממשכן, אינו מועיל כלאחר יד, אבל בעלמא כשר; אין סברא לומר כן, שיכתוב ספר תורה תפילין ומזוזות כהלכתן בשבת ולא יהיה חייב. אמנם גבי שחיטה כתיב "וזבחת" (דברים כז ז), ותנן (חולין לא א): נפלה סכין ושחטה – פסולה, הא הפילה כשרה אפילו כלאחר יד, ואפילו הכי פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד, עד כאן לשונו. ובפסק כתב: וצריך לכתוב בימינו, ואיטר בשמאלו של עולם שהוא אליו ימין. ושולט בשתי ידיו יכתוב בימין העולם. וגם הרא"ש כתב בסדר תיקון תפילין שצריך שיכתבם בימינו, אלא אם כן הוא איטר, וכן כתוב בסמ"ג ובספר ארחות חיים, ולא כתבו אם הם פסולים בדיעבד כשכתבם בשמאל, וכך הם דברי רבינו סתומים גם כן. אבל בהגהות מיימון פרק ב כתוב בשם סמ"ק, שאם כתב בשמאל, פסול אפילו בדיעבד:

 

ואין צריך לשרטט בכל שיטה ושיטה — בפרק שני דמגילה ובפרק הקומץ: "והלכתא תפילין לא בעו שרטוט". וכתב הרמב"ם בפרק א שהטעם, לפי שהם מחופין. ותניא בהקומץ: ספר תורה שבלה ותפילין שבלו, אין עושין מהם מזוזה, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ופריך: הא מורידין, עושין? והא מזוזה בעיא שרטוט? וכתבו התוספות (ד"ה הא): ואם תאמר, ודילמא במשרטטי? ויש לומר דלא היו רגילין לשרטט ספרי תורה ותפילין, כיון דלא בעו שרטוט, כדאמרינן בירושלמי פרק קמא דשבת: כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ומהא דאמרינן במסכת סופרים: "מסרגלין בקנים, וכל יריעה שאינה מסורגלת פסולה" – אין ראיה, דדילמא בשרטוט העליון איירי, דאי אפשר לכתוב שלוש תיבות או ארבע בלא שרטוט, וכן כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה.

וספר התרומה כתב בסימן קצ"ו: תפילין אינן צריכים שרטוט. ואם תאמר, הא אמרינן בריש גיטין: שתים כותבין בלא שרטוט, שלוש אין כותבין? פירש רבינו יעקב, היינו שיטה עליונה, או לכל היותר בגליון מארבעה צדדין, ובאמצע יכתוב הרבה שורות בלא שרטוט .וכן כתוב בסמ"ג (עשין כה): וצריך לשרטט התפילין ארבעה שרטוטין סביב הגליון, אבל אין צריך בין שיטה לשיטה. וכן כתב המרדכי בפרק הקומץ, וכן כתוב בסמ"ק ובהגהות מיימון פרק ראשון. וכתב האגור: אור זרוע אינו פוסל אם שרטט בין שיטה לשיטה בתפילין, והרב ר' שמחה פוסל, עד כאן לשונו. ואיני יודע מהיכן עלה על דעת לפסול בכך, דהא לא אמרו אלא "אין צריכין שרטוט", ואף על פי שנקרא הדיוט, לא יפסל מפני כך. ומיהו מצאתי למהר"י אבוהב שכתב בשם העיטור, דלחד פירושא שרטוט בתפילין מילתא יתירתא היא ופסולה, עד כאן. ומכל מקום הדבר מבואר שאין כן הסכמת הפוסקים:

ומה שכתב רבינו: ואם ירצה לשרטט הרשות בידו — הוא תמוה בעיני, שהרי הספרים הנזכרים כתבו שנקרא הדיוטחא. ואפשר שלמד כן ממה שכתב בספר התרומה, אחר שכתב דברי רבינו תם: אמנם מורי רבינו פירש, ד"כאמיתה של תורה" וכו', ודוחק לומר דמיירי בשיטה עליונה דווקא. וגם תפילין לא מיקרי הדיוט אם משרטטין, כיון שעושה השרטוטין כדי לכתוב ביושר ולא משום חומרא על דבר שלא יכול לבוא לידי איסור, עד כאן לשונו. ומשמע ליה דהכי קאמר, דלא אמרו בירושלמי: "הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט", אלא כשעושה אותו בדרך חומרא; אבל הכא שאינו מכוין לכך, שהרי אינו דבר איסור דשייך ביה חומרא, ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר, שאף על פי שהוא יודע ליישר השיטה בלא שרטוט – יותר נאה ויותר ישר הוא כשהוא משורטט, אינו נקרא הדיוט:

ומה שכתב: ומי שאינו יודע ליישר השיטה בלא שרטוט טוב הוא שישרטט ליישר הכתב — כן כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה, ובסדר תיקון תפילין, וכן כתב המרדכי: אם אין הסופר יכול לכוין בלא שרטוט, יכול לשרטט כל השורות. וכן עושים עתה, שמשרטטין כל השורות ואין בזה הדיוטות, ואדרבה, הוי ליה "זה אלי ואנוהו", עד כאן לשונו:

כתוב בארחות חיים: לא ישרטט בשום צבע, למעוטי אבר. וכן כתוב בספר התרומה (סימן קצ"ו) ובהגהות מיימוני פרק א וזה לשונו: במסכת סופרים אומר, מסרגלין בקנה. אומר מורי, לאו לאפוקי סכין קאמר, אלא לאפוקי בעופרת וכיוצא בו, שהשרטוט על ידי צבע, או שחור או אדום, עד כאן לשונו:

 

ויכתוב על הקלף — בפרק המוציא יין משמע דהויא מסקנא דגמרא, הא דתניא: "הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס", לא למצוה בלחוד היא אלא לעיכובא, לומר דתפילין דווקא על הקלף, אבל על דוכסוסטוס ועל הגויל פסולים. וכן משמע בפרק הקומץ וכן הוא הסכמת כל הפוסקים, ולאפוקי מהמרדכי שכתב בהלכות קטנות: ותניא, שינה פסול. לא קיימא לן הכי, אלא כרבי אחאי קיימא לן, דתניא בפרק המוציא ובפרק הקומץ: "שינה בזה ובזה פסול ורבי אחאי מכשיר", וכוותיה קיימא לן, דמוקמינן בפרק המוציא דרב קאי כוותיה, עד כאן לשונו. ודע, דבההיא ברייתא דקתני "הלכה למשה מסיני תפילין על הקלף ומזוזה על הדוכסוסטוס", מסיים בה: "קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שער". ונחלקו המפרשים בפירוש קלף ודוכסוסטוס, שהר"ן כתב בפרק המוציא יין בשם הרמב"ם, שהעור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, והחלק הדבוק לבשר נקרא קלף, וכותבים בו במקום בשר ממש. והחלק שלצד השיער הוא הנקרא דוכסוסטוס, וכותבים בו במקום שיער ממש. וכתב שכן דעת הרמב"ן, וכן דעת הרשב"א בתשובה. וכתב הר"ן, שלפי סברא זו צריכים כותבי תפילין לגרור יפה הקלפים לצד השיער, כדי שמה שישאר יהיה תורת קלף עליו. אבל התוספות כתבו שם (שבת עט בתוס' ד"ה קלף) בהיפך, שהחלק החיצון שהוא לצד השיער הוא הנקרא קלף, והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס. ולפי זה, כי אמרינן דכותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, ודוכסוסטוס במקום שיער היינו במקום היותר קרוב לשיער, נמצא שכותבין בשניהם במקום חיבורם כשהם דבוקים זה בזה. וכן כתב המרדכי שם בשם רש"י (שם ד"ה דוכסוסטוס) והר"ן בשם הערוך (ערך דוכסוסטוס), וכן כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה, (סי' ה) וכן כתוב בספרי הרמב"ם שלנו בפרק א, וכן כתוב בספר התרומה סימן קצ"ד, וסמ"ג סימן כ"ד והגהות מיימון בפרק א. וכתבו התוספות (שם) על זה: וקלפים שלנו יש להם דין קלף, וכותבין עליו לצד בשר, ודלא כאומרים שקלפים שלנו הם דוכסוסטוס, לפי שמגררים האומנים המתקנים אותו קליפתו העליונה ונשאר הדוכסוסטוס. דאם כן, היאך כותבים עליהם תפילין? דמסקינן הכא דתפילין דווקא על הקלף, עד כאן לשונו. וכן כתבו כל הני רבוותא שכתבו דברי התוספות. וצריך לומר שהטעם, מפני שמה שמגררים קליפתו העליונה שבמקום שיער אינו אלא כדי מה שצריך לתקנו ולהחליקו, ואפילו אם היו חולקין העור לשנים היה צריך לגרר ממנו כך; ומצד הבשר גוררים הם הרבה עד שלא נשאר אלא הקלף לבד:

 

שהוא מעובד לשם תפילין — הא ודאי פשיטא שצריך עיבוד, דאנן על הקלף בעינן שיהו נכתבין, וכל שאינו מעובד "עור" מיקרי ולא "קלף". ואף על גב דבפרק שני דמגילה פסלינן דיפתרא, דהיינו עור דמליח וקמיח ולא עפיץ, ועיבוד שלנו אין בו עפצים? כבר כתבו שם התוספות (ד"ה דיפתרא) והרא"ש והר"ן, שהסיד שאנו נותנים בקלפים שלנו מהני כעפצים. וכתבו רבינו בהלכות ספר תורה (טור יורה דעה רעא):

ומה שכתב שהעיבוד צריך שיהיה לשם תפילין, היינו מדאיתא בפרק הניזקין: ההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו, אמר ליה: ספר תורה שכתבתי לפלוני – גוילים שבו לא עיבדתים לשמם, ופסלה רבי אבהו. ובפרק נגמר הדין איפליגו אביי ורבא, דאביי אמר: הזמנה מילתא היא, ורבא אמר: לאו מילתא היא, ואוקימנא להו שם כתנאי, דתניא: "ציפן זהב או שטלה עליהם עור של בהמה טמאה, פסולות. עור בהמה טהורה, כשרות, אף על פי שלא עיבדן לשמן. רבי שמעון בן גמליאל אומר: אף עור של בהמה טהורה פסולות, עד שיעבדו לשמן". ופירש רש"י: אף על פי שלא עיבדו לעור זה לשמן, דהזמנה לאו מילתא היא ולא איכפת לן בה. וכתבו התוספות (ד"ה ואע"פ): וקשה לרבינו תם, דקיימא לן בהזמנה הלכה כרבא, ובעיבוד לשמה קיימא לן כרבי שמעון בן גמליאל, כדמוכח בפרק הניזקין בההוא דאתא לקמיה דרבי אבהו וכו'. ואין לחלק בין עור של תפילין לגויל של ספר תורה, דהא שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. ומפרש רבינו תם, דרבא דאמר "הזמנה לאו מילתא היא" סבר כרבי שמעון בן גמליאל דבעי עיבוד לשמה, משום דלא סגי בהזמנה, וכתב כל זה באורך המרדכי בהלכות קטנות. ועל פי זה כתוב באגור ובאור זרוע: כתב תפילין, לכתחילה צריכין עיבוד לשמן, ובדיעבד אם לא עיבדן לשמן, לפירוש רש"י כשרים, ולפי דעת רבינו חננאל ורבינו תם פסולות, וכן עמא דבר, עד כאן לשונו. ודעת כל הפוסקים שאם עיבדן שלא לשמן פסולים, וכדעת רבינו חננאל ורבינו תם:

ודע, שכתב הרא"ש בהלכות ספר תורה, שהרב ר' ברוך (ספר התרומה סי' קצב) נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ספר תורה ותפילין או אם סגי במחשבה, הילכך טוב להוציא בשפתיו בתחילת העיבוד ותו לא צריך. וכן כתב סמ"ג בסימן כ"ה, וכן כתבו הגהות בשמו בפרק א. ולא כתבו כאן רבינו, לפי שסמך על מה שכתב בהלכות ספר תורה (שם):

ואם עיבד לשם מזוזה, נראה דוודאי לא מהני לכתוב בו תפילין. ולא מיבעיא לדברי האומרים (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א יא): מזוזה אינה צריכה עיבוד, דכי עיבד לשמה לאו כלום; הוא אלא אפילו לדברי האומרים: מזוזה צריכה עיבוד, לא מהני, משום דקדושת תפילין חמורה מקדושת המזוזה, כדאיתא בפרק הקומץ. אבל אם עיבד לשם ספר תורה – מהני לכתוב בו תפילין, דקדושת ספר תורה חמורה מקדושת תפילין, כדאמרינן בפרק מי שמתו) דבית שיש בו תפילין מותר לשמש בו על ידי שיניחם כלי בתוך כלי, ובספר תורה אסור עד שיוציאנו, ואם אין לו בית אחר – צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים:

ומה שכתב שצריך שיכתוב לצד הבשר, ואם כתב לצד השיער פסול — כבר כתבתי דבברייתא פרק המוציא יין ופרק הקומץ תניא: "קלף במקום בשר, דוכסוסטוס במקום שיער", ומשמע התם דאם שינה פסול. ובירושלמי פרק קמא דמגילה תניא: "הלכה למשה מסיני שיהיו כותבים בעורות" וכו', "וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחשתו", כלומר בצד תחתון שלו, דהיינו במקום בשר, ואם שינה פסול. ודלא כמו שכתבו התוספות בהקומץ (ד"ה אידי) לחד שינויא, דאם שינה וכתב בקלף במקום שיער ובדוכסוסטוס במקום בשר כשר; שכל הפוסקים חולקים עליהם והסכימו לפסול:

ואם עיבדו גוי, כתב הרמב"ם בפרק א שהוא פסול אפילו אמר לו ישראל לעבד לשמו, משום דגוי אדעתא דנפשיה עביד. והרא"ש כתב בהלכות ספר תורה בשם הרב ר' ברוך, שאם הגוי מעבדו וישראל עומד על גביו וסייעו, מסייע זה יש בו ממש, דנכרי אדעתא דישראל עביד. וכתב עוד: ונהגו העם כמו שכתב הרב ר' ברוך, כי אין עבדנין ישראל בכל המקומות, וכן הדעת מכרעת. וכן דעת בעל העיטור, דסגי בגוי שיעבדנו לשמו. ורבינו לא הזכיר שהישראל יסייע, משמע דסבירא ליה ד"מסייע" דנקט ה"ר ברוך לאו דווקא. ואפילו אם תימצי לומר דדווקא קאמר, כיון שבעל העיטור הכשיר עיבוד גוי לשמו ולא הזכיר שיסייע הישראל, פסק כמותו. ויותר נראה לומר שסמך על מה שכתב בהלכות ספר תורה (טור יורה דעה רעא) דברי ה"ר ברוך, והזכיר ישראל מסייע, וגם כתב (הטור שם) בשם רב נטרונאי: "וכשמעבדם לשם ספר תורה יסייע עמו מעט". ואף על פי שגם שם כתב דברי בעל העיטור, משמע דכהרב ר' ברוך ורב נטרונאי נקטינן, ולא הביא דברי בעל העיטור אלא לאפוקי מהרמב"ם דפסל עיבוד גוי. ואפשר שבעל העיטור עצמו סובר שיסייע ישראל עמו, אף על פי שלא נתפרש בדבריו. וכן כתוב בסמ"ג סימן כ"ה: "וצריך שיתן העורות בעיבוד לשמן או יסייע לגוי בשעת עיבוד לשמן", וכן כתוב בהגהות מימון פרק א(ג):

כתוב בהגהות מימון פרק א' מהלכות תפילין: וכשמסמנין הנקבים במרצע כעין אותיות, אף על פי שהרבה נקל לגוי לזייף, שיתן את הנקובים על שאינם נקובים וינקוב במרצע דרך הנקבים כמו שעשה הישראל, מכל מקום אין חוששין לזיוף, דמירתת גוי פן יכיר הישראל בטביעות עין שנתן בסימנין, וכן פירש ר"י. עד כאן:

עור שנעבד שלא לשמו, אם יש תיקון לחזור לעבדו לשמו, כתב רבינו בהלכות ספר תורה (טור יורה דעה רעא):  (כתב שם שלא)

 

ויהיה הקלף מעור בהמה חיה ועוף טהורים, אפילו מנבלה וטרפה שלהן, אבל לא מעור בהמה חיה ועוף הטמאים — פשוט בפרק שמונה שרצים:

ולא מדג אפילו הוא טהור — שם, בעיא דלא איפשיטא, ופסק לחומרא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל:

 

ויהיה שלם שלא יהיה בו נקב שאין הדיו עובר עליו — שםובפרק העור והרוטב: כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב, משמע הא אם אין הדיו עובר עליו הוי נקב. וכתב הר"י אסכנדרני בסימן ל"ו: פירוש, נקב קטן כחודה של מחט, עד כשמעביר עליו הקולמוס בדיו נסתם, שאין האות נחלקת בו לשנים, אינו נקרא נקב וכותבין על גביו. אבל אם הוא גדול, שהאות נראית בו חלוקה לשנים, ודאי נקב הוא, עד כאן לשונו:

וכתב עוד הר"י אסכנדרני: הסופרים הזריזים עושים שלושה מיני קלפים. העב ביותר, לכתוב בו פרשת "שמע" שהיא קטנה, והדק ממנו – לפרשת "והיה כי יביאך" שהיא יותר גדולה, ולפרשת "קדש" ולפרשת "והיה אם שמוע" שהן ארוכות – עושין קלף דק מאד, ובזה יתמלאו הבתים בשוה, וזהו נוי לתפילין, עד כאן לשונו:

ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר — בפרק הקומץ, אמר אשיאן בר נדבך: ניקב תוכו של ה"א, כשר; ירכו, פסול. ופירש רש"י: תוכו. רגל פנימי: ירכו. רגל ימיני. לשון אחר: תוכו, הגויל והחלק שבתוכווהרמב"ם כתב בפרק א מהלכות תפילין כלשון אחרון, וכן כתוב בספר התרומה סימן ר"ה שלשון אחרון עיקר, דלשון "תוכו" משמע אמצעיתו דהיינו חללו. דלאידך לישנא שפירש רש"י: תוכו – רגל שמאלי שהוא בפנים, לא נכון הוא, דמה לי ימין מה לי שמאל? אבל הרא"ש כתב בהלכות ספר תורה שלשון ראשון עיקר, דלפירוש שני קשה, אמאי נקט תוכו של ה"א טפי משאר אותיות? ואף על פי כן כתב רבינו כלשון שני, משום דאיכא למימר: חדא מהאותיות שיש להם תוך נקט. ואפשר שגם הרא"ש מודה דניקב חלל שבתוך האות כשר, ולא כתב דלשון ראשון עיקר לדחות דינו של לשון שני, אלא לומר דעל מילתיה דאשיאן בר נדבך מתיישב טפי לשון ראשון מלשון שני:

יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו, ובירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל — בספר התרומה וסמ"ג (עשין כב) ובמרדכי בפרק הקומץ והגהות מיימון פרק א כתבו, דמשמע דהא דאמר אשיאן: "ניקב תוכו של ה"א כשר", אפילו הנקב ממלא כל החלל. אבל בירושלמי פרק קמא דמגילה פוסל אם אין גויל מקיף האות מבפנים:

וזה לשון הירושלמי: ר' זעירה בשם אשייאן בר נידבה ניקב נקב באמצע בי"ת אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר ואם לאו פסול א"ר זעירה אתיא דרב חסדא כרב, ותריהון פליגין על שיטתיה דאשיין בר נדבה חבריא אמרי אתיא דאשיין בר נדבה כר' יוחנן דתני עירב את האותות אית תניי תני כשר אית תניי תני פסול ר' אדא בר שמעון בשם ר' יוחנן מ"ד כשר מלמטן מ"ד פסול מלמעלן כגון ארצנו תפארתנו. ארצך צריכה תפארתך צריכה.

ומה שכתב רבינו: הילכך אם ניקב כל תוכו פסול — אפשר שהוא סיום דעת הירושלמי, כלומר: בירושלמי משמע שצריך גם בפנים מוקף גויל, ולפי זה אם ניקב כל תוכו פסול; ואפשר שהוא לישנא דנפשיה, שפוסק לפסול כיון דבירושלמי פוסל, ובתלמודא דידן אינו מבורר ההכשר בהדיא.
אבל הרמב"ם כתב סתם: "ניקב בתוך האות, כגון תוך ה"א או תוך מ"ם, וכן בשאר אותיות, כשר", ולא חילק בין נקב ממלא כל החלל להיכא דאינו ממלא. וגם במרדכי פרק הקומץ, אחר שהביא הירושלמי כתב: "ומיהו תלמודינו לא בעי היקף גויל בפנים, וכל רבותינו שווין בדבר", עד כאן לשונו. וכן כתב ספר התרומה, שתלמוד שלנו מכשיר לגמרי.
ויש לדקדק בלשון רבינו, למה כתב: יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו כשר?  שהרי כל הפוסקים הושוו לומר דתלמודא דידן מכשיר אפילו ניקב כל תוכו. וצריך לומר, דמשום דללישנא קמא דרש"י דלא איירי תלמודא בהכי כלל, אין לנו אלא דברי הירושלמי, דלא מכשיר אלא אם כן מוקף גויל מבפנים; וללישנא בתרא דמיירי בהכי – משמע דאפילו ניקב כל תוכו כשר קאמר, יש אומרים אפילו ניקב כל תוכו, דהיינו התופסים לשון שני עיקר:

ומה שכתב רבינו: ניקב ברגל הפנימי של ה"א אפילו לא נשאר ממנו אלא כל שהוא כשר — היינו כלישנא קמא שכתבתי בסמוך, שפירש רש"י אהא דאמר אשיאן: "ניקב תוכו של ה"א כשר", וכתב הרא"ש שהוא עיקר, ואשמועינן דאין שיעור לרגל הפנימי, רק כשנשאר בו כל דהו. ואף על פי שכל שאר הפוסקים כתבו שלשון שני עיקר, רבינו כתב דעת הרא"ש לפסק הלכה משום דרביה הוא. ומיהו אנן לעניין הלכה לא דחינן כל הני רבוותא מקמי הרא"ש ז"ל:

ניקב הרגל הימיני, אם נשאר ממנו מלא אות קטנה כשר ואם לאו פסול — שם, אהא דאמר אשיאן: "ניקב ירכו פסול", אמרינן בגמרא: "אמר רבי זירא, לדידי מיפרשא לי מניה דרב הונא: אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה – כשר, ואם לאו פסול". וכתב המרדכי בהקומץ, דהאי שיעורא הוי לאות ה"א ודכוותה דווקא; אבל אותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד, כגון וי"ו זיי"ן נו"ן פשוטה, אי אינקיבו או איפסיקו אין שיעורם באות קטנה, דאדרבה, אם לא נשאר רק כשיעור יו"ד פסול, אלא בהיכר תינוק דלא חכים ולא טיפש. וכתב עוד: וכל הפשוטות יכול להיות דפסולות אפילו אי קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש, כלומר, דכל הניכר ונראה לעין בפשיטות שלא נשתייר בו שיעור אות, אפילו קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש לא משגיחין ביה.

ומה שכתב תחילה – הוא פשוט, והכי מפורש בהדיא בהקומץ, דגבי איפסיק כרעיה דה"א אמרינן: אם נשתייר מלוא אות קטנה, וגבי איפסיק וי"ו אמרינן: אייתי ינוקא. ומיהו כבר אפשר לפרש דשיעורא דמלוא אות קטנה הוי גם לאותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד, ומאי מלוא אות קטנה? מלוא אות דידה, כלומר מלוא וי"ו קטנה או נו"ן קטנה, וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן:

ואם נפסק אחת מהאותיות, אם תינוק דלא חכים ולא טיפש יודע לקרותו כשר, ואם לאו פסול — שם: "רמי בר תמרי איפסיק ליה וי"ו ד'ויהרג' בנוקבא", ופירש רש"י: "וי"ו אירע במקום נקב ונראה כעין יו"ד". "אתא לקמיה דרבי זירא, אמר ליה: זיל אייתי ינוקא דלא חכים ולא טיפש" וכו'. וכתבו התוספות (ד"ה זיל) והמרדכי, שדלי"ת הנראית כמו יו"ד יש להכשיר על ידי קריאת תינוק דלא חכים ולא טיפש. וכבר כתבתי בסמוך שבדבר הפשוט, אפילו אי קרי ליה ינוקא כהלכתא פסול הוא, וכן כתב מהר"י קולון בסימן ס"ט, וכמו שאכתוב בסימן לו (ד"ה ומה שכתב רבינו ובכל).

כתב הרב ר' מנחם המאירי: "ניקב ירכו, והוא איזה רגל שבה"א, הן ימיני הן שמאלי, נזכרו בו שני תיקונים: אחד, נשתייר בו כמלא אות קטנה, והשני, כל דינוקא לא חכים ולא טיפש קוראו כתיקונו. ונראין הדברים על שני תיקונים אלו, שעל שני מיני נקבים הם, כי תחילה דיברו בנקב שהפסיק שפת רוחב הרגל שהוא עבה, וניקב מקצתו מצד רחבו בשפת הרוחב, אבל ארכו נשאר קיים מצד רוחב הצד האחר, וקאמר דמאחר שנשתייר בארכו בלא נקב כמלוא אות קטנה, רצה לומר דקה, כגון וא"ו או יו"ד, כשרה, שהרי אם עשה רגל מתחילתו דק כשר. ואחר כך דיברו בשניקב באמצעית הרגל עד שנפסק הרגל צידו העליון מן התחתון, ותיקון זה תלוי בשיהא הנקב דק כל כך שאין ההפסק מונע הקריאה המתוקנת לתינוק בינוני, עד כאן לשונו(ד):

 

"קושיית הב"י ושני התירוצים":

מצאתי כתוב בסדר גט אשכנזי: בהקומץ רבה גרסינן גבי וי"ו ד"ויהרג": "אייתי תינוק דלא חכים ולא טיפש", ופירשו התוספות דאי חכים, מבין שגידוף הוא כלפי מעלה לאמר "ייהרג" ויאמר "ויהרוג". ויש ללמוד מכאן שיכול להראות לתינוק כל השורה, ואין צריך לכסות שאר האותיות:

ואם תאמר: והיכי מכשרינן באיפסיק שום אות בנוקבא? והא אמרינן בהקומץ: כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה?        
ויש לומר, דלא איתמר אלא לפסול היכא שנדבקה באות אחרת, אבל היכא דאיפסיק בנוקבא לא. והכי דייק לשון רש"י, שפירש שאין גויל מוקף לה – שמדובקת באות אחרת, וגבי "איפסיק וי"ו דויהרג בנוקבא" כתב: "וי"ו דויהרג אירע במקום נקב", משמע דבשעת כתיבה פגע בנקב, ואפילו הכי כשר אי ינוקא דלא חכים ולא טיפש קרי ליה "ויהרג".  

ועוד יש לומר, דהא דמכשרינן באיפסיק בנוקבא, היינו דווקא בנפסק אחר שנכתב, דכיון דכשנכתבה היתה כשרה, שהיה גויל מקיפה מארבע רוחותיה, אם ניקבה אחר כך כשרה כיון שתחילתה היה בכשרות. אבל כשבתחילת כתיבתה היה שם נקב ונפסקה בו, אף על פי שיש בה שיעור אות, פסולה, משום דמעולם לא הקיפה גויל.
וכן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק א:

ובתשובות ה"ר לוי ן' חביב ז"ל כתוב הלכה למעשה: בימי הסופר המובהק הרב ר' יוסף הכהן נשמתו עדן, באו לפני פעמים רבות תפילין שרגל הכ"ף פשוטה שלהן היה מגיע לסוף הקלף בלי היקף גויל מתחילתם. ופסלתי אותם לפני הרבנים הזקנים נשמתם עדן, על פי סברת קצת פוסקים שכתבו כן בפירוש, ולא היה פוצה פה וחולקים בדבר כלל. ואף על פי שמדברי הרמב"ם אין לנו הכרח חזק לפסול, מפני שכשמנה הדברים הפוסלים – לא הזכיר דבר מזה, אלא שנגעה אות באות, הרי הירושלמי שהביא בעל ההגהה שצריך היקף גויל תוך האות כשניקב העור שם, וכל שכן שצריך היקף גויל בכל צדדי האות מבחוץ, וכן הוא מבואר שם בירושלמי. והרב המאירי בספרו קרית ספר כתב בהדיא: אם ניקב קודם כתיבה, אם הדיו אינו עובר עליו, פסול. אבל אם ניקב אחר שכתבו, אמרו על זה בגמרא: "ניקב תוכו של ה"א, כשר. ירכו, אם נשתייר בו כמלא אות קטנה – כשר, ואם לאו פסול". ואמרו עוד: "רמי בר תמרי איפסיק ליה וי"ו דויהרג" וכו', עד כאן. נראה שלדעתו גם לדעת הרמב"ם כן הוא הדין, מדלא הביא סברתו כלל. גם בדברי טור אורח חיים יש לדייק שדעתו היא כן. גם הרמ"ה בפרק ב דגיטין, כשבא לבאר שאין דיבוק האותיות פוסל בגט, תפס במוחלט שחסרון היקף גויל מצד שניטל הגויל פוסל בתפילין וספר תורה כמו חסרון גויל מצד דיבוק האותיות, עד כאן לשונו:

 

כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות וכו' — זה לשון סמ"ק: אם נפלה טיפת דיו קודם שנגמר האות, ולא היתה האות ניכרת, ואחר כך נטל הדיו, או כמו כן אם לא היתה מוקפת גויל בתחלת עשייתה, דאמרינן דפסולה, ואחר כך נטל הדיו, הוי כ"חק תוכות" ופסולה. אבל אם כבר נכתבה כתיקונה ואחר כך נפל הדיו עליה, יטלנה, כדאמרינן בירושלמי, עד כאן לשונו.
והירושלמי הזה הוא בפרק היה קורא, והכי איתא התם: עירב האותיות, אית תני כשר, ואית תני פסול. מאן דאמר כשר – מלמטה, מאן דאמר פסול – מלמעלה, כגון "ארצנו", "תפארתנו"; אבל "ארצך" ו"תפארתך", צריכא. וכתבו הרשב"א בתשובה, ופירש דהכי קאמר: מלמעלה פסול, לפי שעד שלא נעשית אות נפסלה צורתה, והילכך אם בא לגרוד – הרי זה כ"חק תוכות", שלא נעשית אות מעולם עד עכשיו שהוא גורדו. אבל כשנדבקו מלמטה "נו" של "תפארתנו" ו"ארצנו", אחר שנגמרה צורת האות הוא שנדבקה, ומתחילתה כשרה היתה, ואם בא עכשיו לגרדה אין זה כ"חק תוכות", והילכך אפילו אינו גורד, כל שהוא יכול לגרוד כשר, וכדרבי זירא דאמר (מנחות קג ב): "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו". אבל "ארצך" ו"תפארתך", שהכ"ף דבוקה באמצעית רגלה עם התי"ו, "צריכא", כלומר ספק, דאיכא למימר דאף היא אינה אות עד שיגמר רגל האות שבה לגמרי, ואיכא למימר דינו כלמטה וכשר, עד כאן לשונו. וכן הוא בתשובות המיוחסות להרמב"ן סימן רל"ו.    
ונראה שסמ"ק היה מפרש כן הירושלמי, ומשום הכי כתב: אם לא היתה מוקפת גויל בתחילת עשייתה, דאמרינן דפסולה, ואחר כך נטל הדיו, הוי כ"חק תוכות" ופסולה, כלומר שאם נדבקה האות קודם שתגמר, דהיינו בתחילת עשייתה – פסולה, ולא סגי כשיפריד בין השתי אותיות הדבוקות, דהוי "חק תוכות" וצריך לגרוד כל האות הנדבקת. ומדאמרינן בירושלמי הזה דכל שנעשית כל האות בכשרות – שוב אינה נפסלת אם נדבקה, למד משם סמ"ק להיכא שנגמרה האות ואחר כך נפלה בה טיפת דיו, דיכול ליטלה ולא מיפסיל משום "חק תוכות". ועוד אכתוב בדין הירושלמי הזה בסמוך בסייעתא דשמיא:

ואדוני אבי (הרא"ש) פסל גם בזה — שכתב בפרק שני דגיטין: אם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה ניכרת האות, אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות, דהוי ליה "חק תוכות", וכן כתוב בספר התרומה סימן ר"ה. והיכא שנפלה טיפת דיו בתוך חלל אות בי"ת והיא עתה כמו פ"א, אז אין שם בי"ת עליה, או טיפת דיו נפלה בחלל אות אחרת ואין שמה עליה, אין תקנה למחוק הטיפה, כמו "חק תוכות" דפסול כדאמרינן בגיטין: "וכתב" ולא וחקק, ומוקי לה ב"חק תוכות". או טעה וכתב דלי"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף, אין תקנה למחות התג לתקן האות, וכן כתוב בסמ"ג (עשין כב) ובהגהות מיימון פרק א:

וכיוצא בזה כתב אדוני אבי ז"ל: מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה וכו' — כן כתב בתשובה כלל ג', וכן כתוב בספר התרומה (שם) וסמ"ג (שם). וממה שכתב רבינו: אין תקנה לגרוד הדבק ולפתחה, נראה דדווקא האי תיקון לית לה, אבל אין צריך לגרדה כולה, וסגי כשיגרוד כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה ואחר כך יכתוב מה שגרד, והוי שפיר "חק ירכות". וגם בספר התרומה כתב: "אין תקנה למחוק הדבקות בתער, דהוי ליה חק תוכות", וכיוצא בזה כתוב בסמ"ג, וכן נראה מדברי תרומת הדשן סימן מ"ח, וכן מבואר בתשובת הרשב"א, והיא בתשובות המיוחסות להרמב"ן ז"ל סימן רל"ו, וכן הורו גדולי הדור מהר"י ן' חביב ומה"ר לוי בנו, והסכימו כל חכמי שלוניק"י זכרונם לברכה לדבריהם. ואף על פי שמה"ר דוד הכהן ז"ל חלק עליהם בתשובה, והאריך להוכיח שצריך לגרוד כל האות, אנו אין לנו אלא דברי הרבנים הנזכרים ז"ל, דמסתבר טעמייהו. ולפי זה, מה שכתב הרא"ש בתשובה: "מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה, ימחוק כולה ויכתוב אחרת במקומה", צריך לומר דכיון שמוחק עד שמבטל צורתה, מוחק כולה מיקרי.

ורבינו בהלכות ספר תורה כשכתב תשובת הרא"ש, לא כתב "ימחוק כולה", וזה לשונו שם: "כתב אדוני אבי ז"ל בתשובה: מ"ם פתוחה שנדבקה פתיחתה ונסתמה, אינו מועיל לגרוד הדבק ולפתחה, דכיון שאינו עושה מעשה בגוף האות שנשאר אלא גורר הסתימה ובזה נעשה האות, הוי ליה כ'חק תוכות' ", עד כאן לשונו. משמע דכל שהוא עושה מעשה בגוף האות שנשאר, אף על פי שלא מחקה כולה הוי שפיר "חק ירכות". ולפי זה, אם עשה רי"ש כעין דלי"ת, יגרוד הירך לבד או הגג לבד ויחזור ויכתבנו כעין רי"ש, ושפיר דמי, דמאחר שביטל צורת האות לא הוי "חק תוכות".      
אלא שיש לפקפק ולומר דלא דמי למ"ם פתוחה, דהתם כיון שצורת נו"ן שבה נעשה בהכשר, כיון שגרד החרטום שנדבק וכתבו כשר; אבל גבי עשה רי"ש כעין דלי"ת, שבין הגג ובין הירך נעשו בפיסול, אפשר דלא סגי בגרידת אחד מהם וצריך שיגרוד את כולה. וכן נראה מדברי תשובת הרשב"א(ה). ואף על פי שאותה תשובה היא על פי הירושלמי, והפוסקים פסקו שלא כדברי הירושלמי כמו שיתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא, היינו משום דסברי דנגיעה פוסלת בין למעלה בין למטה, וסברי דמועיל תיקון בנגיעה אות לאות; אבל היכא דלא מהני תיקון – אפשר דסברי שכל מה שלא נעשה בהכשר צריך לגרוד, דטעמא דמסתבר הוא, והכי נקטינן:

כתוב בתשובת ה"ר יהודה בן הרא"ש: שאלת, עי"ן שנכתבה במקום וי"ו, מהו למחוק קצתה ותשאר וי"ו? תשובה: לדעתי זה תלוי במה שכתב אדוני אבי בתשובה, שמחלק בין "חק תוכות" ל"חק ירכות", כי צריך שיכתוב גוף האות, ולא שימחוק מקצת אחת וישאר הנשאר אות אחרת, עד כאן לשונו:

ומה שכתב רבינו: ובגרידת דבק אות לאות כתב שמותר — כלומר, סמ"ק הכשיר בהיתה עשויה כתיקונה ונפל בה דיו, כשיטול הדיו, ופסל בשלא היתה מוקפת גויל מתחילתה. והרא"ש כתב בשתיהן להיפך, דבהיתה עשויה כתיקונה ונפל בה דיו ונטלו – פסול, ובגרידת דבק אות לאות הכשיר סתם בסדר תיקון תפילין, ולא חילק בין נדבקה מתחילתה לנדבקה אחר שנגמרה. ולדברי הירושלמי שכתבתי בסמוך, לפי מה שפירש בו הרשב"א, אם נדבקה האות קודם שתגמר, לא סגי לה בגרידת דבק; ואם נדבקה אחר שנגמרה, אינה צריכה לא לגרוד ולא להפריד. וזה לשון סמ"ג (עשין כב): וכל אות ואות צריך שתהא מוקפת גויל מארבע רוחותיה, ואם נגעה אות לחברתה – יועיל תיקון ולא מיקרי "חק תוכות". אבל בירושלמי מכשיר נגיעת אות לאות מלמטה, ופוסל נוגעות מלמעלה, ומסופק אם נוגעות באמצע, עד כאן לשונו. אבל המרדכי בפרק הקומץ כתב הירושלמי הזה, ואחר כך כתב: אמנם בתלמודינו לא מפליג בין נוגע למטה או למעלה, ופוסל בכל עניין אם אינה מוקפת גויל מארבע רוחותיה. וכתב המרדכי בשם רבינו שמשון, שכן כתב רבינו אלחנן, דאין לסמוך על הירושלמי וצריך היקף בין למעלה בין למטה, וכן פסק בספר התרומה (סימן רה), שאם נוגעת אות לחברתה מלמעלה או מלמטה פסולה, ותיקון מועיל בה ולא דמי ל"חק תוכות". וכן כתב בהגהות מיימון (תפילין פרק א) וכן כתב האגור בשם מהר"ם, וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש, שלא הזכירו הירושלמי הזה כלל, וכן הלכה:

והיכא שנגעו רגלי הה"א והקו"ף למעלה, שהוא פסול לדעת רוב הפוסקים כמו שיתבאר בסימן ל"ו בסייעתא דשמיא, כתב המרדכי בהקומץ דלא מהני אם הפרידו בסכין, ואחר כך כתב שחזר בו הר"ץ והכשיר. והגאון מהר"י קולון כתב בסימן צ"ח, שבאור זרוע ויורה דעה משמע דסבירא להו דלא מהני, וכדברי ר"ץ הראשונים, וכן כתב האגור בשם מהר"ם דלא מהני, וכן כתב הרשב"א בתשובה: רגל הקו"ף הדבוק, גורדין הרגל וחוזרין וכותבים, ואין צריך לגרוד כל האות, כי הגג כדין נכתב. וכן כתוב בתשובה להרמב"ן סי' רל"ו, וכן כתוב בתרומת הדשן סימן מ"ח. וטעמא דלא מהני הפרדה כשרגלי הה"א והקו"ף נוגעים למעלה כי היכי דמהני בנגיעת אות לאות, משום דהתם אין הפיסול בצורת גוף האות, וגבי רגלי הה"א והקו"ף – הפיסול הוא בגוף צורת האות.

ואם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף, או פני האל"ף בפנים בגג שתחתיה וכדומה, לזה כתב האגור: כולן פסולים, ואין תקנה במחיקה או בהפרדה, שנקרא "חק תוכות". ופשוט הוא. ומיהו בגרידה מה שנעשה בפיסול סגי, כמו שכתבתי בסמוך גבי רגל הה"א והקו"ף שנוגעים למעלה. מיהו אם כבר כתב לפניו, אין תקנה לחזור ולתקנה משום דהוי ליה כתובין שלא כסדרן.

אם גוף יוד"י השי"ן והעי"ן והפ"א והצד"י נוגעין בגוף האות יותר מבמקום דיבוקן, יתבאר בסימן ל"ו:

כתוב בהגהות מיימון פרק א: אם נדבקו האותיות יחד – מותר לתקנם, ולא הוי "חק תוכות". מכל מקום אם כתב לפניו אחר כך – אין תקנה לתקנן, דמאחר דכתב אין שמה עליה, אם אחר כך יתקנם, התיקון הוא עיקר כתיבתן והוי שלא כסדרן. ובפרק ב כתב בשם הרמ"ך: והנה הר"ם פסל לי תפילי, בשביל שלא היו מקצת יודי"ן שעל האלפי"ן ושעל השיני"ן ושעל העייני"ן ומקצת רגלי התוי"ן נוגעים לגוף האות. ואמר דלא גרע מקוצו של יו"ד דמעכב, ובעינן כתיבה תמה ושלמה ולא שבורה. אכן שוב אמר שיכול לתקנם, רק כשנעשו תחילה דתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרוא אותם, אז יכול לתקן תיקונים אלו וכהאי גוונא אפילו אחר שנכתבו כל הפרשיות ולא הוי שלא כסדרן, עד כאן לשונו:

ודברים הללו של הר"ם, שאמר שיכול לתקנם, כתב הגאון מהר"י קולון בשורש ס"ט ובעל תרומת הדשן בסימן מ"ח: ונראה דהרא"ש נמי סבר דאחר שנכתבו כל הפרשיות יכול להפריד אותיות הדבוקות ולא הוי שלא כסדרן, מדכתב בסדר תיקון התפילין: "וכל פרשה ופרשה אחר שיכתבנה יקראנה וכו', ואם אות נוגעת בחברתה, יגרוד ביניהן ויפרידן זו מזו", וכתבו רבינו בסמוך. אלמא דאחר שכתב כל הפרשה – יכול להפריד אותיות הדבוקות, וכן נראה ממה שכתב: "ואם יתר אות אחת, יש תקנה שיגרוד אותה. אבל אם חיסר – אין תקנה, כי אין תולין בתפילין, ונמצא כתיבתן שלא כסדרן, ואמרינן במכילתא (סוף פרשת בא): כתבן שלא כסדרן יגנזו", עד כאן לשונו. וכן כתב גם כן הרמב"ם, דאלמא כל שאינו כותב בידים אלא על ידי גרידה נתקן, לא הוי כותב שלא כסדר, והכי דייק לישנא דקתני: "כתבן שלא כסדרן", דמשמע בכותב שלא כסדרן הוא דיגנזו, אבל גורד שלא כסדר לא. ומיהו היכא דרגל ה"א וקו"ף נוגעין למעלה, כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה דבתפילין אין להם תקנה, לפי שצריך לכתבן כסדרן. ובעל תרומת הדשן כתב בסימן מ"ח, דיש לומר דלא אפליג אהר"ם, דשאני הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה שיפרידנה מגגה, משום דהוי "חק תוכות" ואפילו בספר תורה דלא קפדינן אכסדרן פסולה; אלא אם בא לתקן, צריך לכל הפחות למחוק כל הרגל ולחזור ולכתוב, וכהאי גוונא ודאי הוי כתיבה שלא כסדרן. אבל ביודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן והעייני"ן ורגלי התוי"ן שאינן נוגעין לגוף האות, אפשר דסבירא ליה להרא"ש נמי כהר"ם דמצי לתקן ולא הוי שלא כסדרן. ואף על פי שכתב דאפשר דאשירי קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכין היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן להיות דבוקים, ורוצה לומר דבהני נמי אי אפשר לתקן בתפילין ופליג אדמהר"ם, מכל מקום מדבריו משמע שיותר נראה לו לומר דלא פליג.

וזה לשון הר"י אסכנדרני: אם כתב בתפילין ומזוזות אות אחת חלוקה לשני אותיות, כגון צד"י שכתבה יו"ד נו"ן או שי"ן שכתבה עי"ן יו"ד או חי"ת שני זיינין, אינו יכול לחברם אחר כך, שנמצאו כתובים שלא על הסדר, וכן כתב הרא"ש על ה"א וקו"ף שדבקו בתפילין, שאין להם תקנה בתיקון כי צריך לכתבן כסדרן. הרי שפסל לתקן אפילו הקו"ף, אף על פי שאין דיבוקה מדמה אותה לאות אחרת, כל שכן פירוד שמדמה לשתי אותיות. אבל אם היה הפירוד בשאר אותיות שאין פירודן מדמה אותן לאות אחרת, כגון אות תי"ו או אל"ף שלא חיברן, יש שפסקו שנראה שיכול לחברן ואין בזה משום שלא כסדרן, כיון שקודם שנתקנו היה להם שם אותה האות ולא שם אחר, כיון שקודם תקנתן ינוקא דלא חכים ולא טיפש מצי קרי להו אלא שלא נדבקו כדינם. והביאו ראיה מירושלמי פרק קמא דמגילה: תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות, דבעינן בהו "והיו" שיהיו נכתבות על הסדר; משמע מהכא – תלייה דווקא הוא דמיפסל, אבל לתקן אות בעלמא שפיר דמי, עד כאן לשונו:

כתב המרדכי בסוף פרק הקומץ, שכתב רבינו שמשון: ודלא כפירוש ר"י שמתיר להפריד אותיות של שם. ורבינו כתב בהלכות ספר תורה סימן רע"ו דיכול להפריד, ואין צריך אחר כך להעביר עליו קולמוס לקדשו. והם דברי הרא"ש בתשובה, וכדאי הם ר"י והרא"ש לסמוך עליהם:

 

אותיות ותיבות שנמחקו קצת, כתוב בתרומת הדשן (סימן מח), שאם רישומן ניכר כל כך שיוכל תינוק דלא חכים ולא טיפש לקרותן יפה – שרי להעביר קולמוס על הכתב להיטיבו ולחדשו שלא יתמחק יותר, דכיון דעכשיו הכתב כשר הוא, ומה שיוסיף עליו אינו אלא לשמרן שלא יתקלקלו, לא חשיבא כתיבה שלא כסדרן. וכתב הר"י אסכנדרני שמצא כתוב בו בשם הרא"ש. וכתב על זה: אבל מי שכותב דלי"ת דומה לרי"ש, אין יכול לתקנה אחר כך בקולמוס, דאין כאן כתיבה על הסדר כיון שלא נעשית בתחילה כתקנה. וכן אם כתב חי"ת כעין ה"א, שוב אינו יכול לדבקה ולתקנה בדבר מועט, שמאחר שאין שם האות המיוחד לו נרשם בו מתחילה, נמצאת כתובה שלא כסדרן:

 

כתב הריב"ש בתשובה (סימן קמו), שלדעת הרמב"ן בפרק ב דגיטין, בספרי תורה תפילין ומזוזות, אם נכנס ראש הלמ"ד באויר הה"א או החי"ת, אפילו בלא נגיעה פסול. ודברי הרמב"ן כתב הר"ן בפירוש ההלכות בפרק הנזכר:

 

ובהתחלת הכתיבה יאמר: אני כותב לשם קדושת תפילין, ואין די במה שיחשוב כך, ומלבד זה צריך לכתוב כל האזכרות לשם קדושת השם — בתחילת הלכות ספר תורה כתב הרא"ש, שה"ר ברוך נסתפק אם צריך להוציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ספר תורה, אי סגי במחשבה, הילכך טוב הוא להוציא בשפתיו, ותו לא צריך. וכן כשמתחיל לכתוב ספר תורה, יאמר: "ספר זה אני כותב לשם קדושת תורת משה", ותו לא צריך. אמנם בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם, כדאמרינן בהניזקין: כל ספר שאין האזכרות שבו כתובין לשמן – אינו שוה כלום, אלמא אף על פי שכל כתיבת התורה בעינן לשמה, יש מעלה אחרת בכתיבת השם. ובריש הלכות תפילין כתב: וצריך שיאמר שכותב לשמן, והאזכרות יכתוב לשם קדושת השם, עד כאן. וכן כתוב בסמ"ג סימן כ"ה: וכתיבה נמי לשמה צריך, מדאמרינן בהניזקין: "אזכרות שלו לא כתבתים לשמן" וכו', ואמרינן בפרק השולח (גיטין מה ב) גבי רבן שמעון בן גמליאל שמתיר ליקח ספר תורה שכתבו גוי, ומקשה: עיבוד לשמה בעי, כתיבה לשמה לא בעי? בתמיה.

וכשיכתוב צריך שיאמר בפירוש בתחילת הכתיבה שיכתוב הכל לשם תורת ישראל, ואזכרות שלו לשם קדושה, כי שמא אין די במחשבה. וכן כתוב בספר התרומה (סימן קצ"ב). ומה שכתב הרא"ש: "בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם", נראה דלאו דווקא; שצריך הוא להוציא בשפתיו בשעת כתיבת האזכרות כמו שצריך בתחילת הכתיבה, דמאי שנא? ואף על פי שרבינו גם כן כתב בהלכות ספר תורה: בכל פעם שכותב שֵם צריך לחשוב שכותב לשם קדושת השם, לישנא דהרא"ש נקט ולאו דווקא. וזה לשון ספר ארחות חיים: כשכותב אחד מהאזכרות, צריך שיכוין לכתוב אותם לשם השם אלהי ישראל, ושיוציא בשפתיו, ואם לא עשה כן אין להם תקנה(ו). ולפי דעת בעל התרומות, אינו צריך שיאמר בפירוש אלא בתחילת הכתיבה, אבל מחשבה ודאי בעי על כל שֵם ושֵם(ז). וכן דעת הרמב"ם ז"ל, עד כאן לשונו. ויש לתמוה עליו שכתב כן בשם הרמב"ם, שהרי הרמב"ם דבריו סתומין כדברי הגמרא ואין בהם הכרע. וגם מה שכתב בשם בעל התרומה אינו מכוון, שהרי מסופק הוא אי סגי במחשבה.

כתב הר"י אסכנדרני: יש מי שפסק שצריך לומר כן בהתחלת כתיבת כל פרשה, עד כאן. ואין נראה כן מדברי הפוסקים, אלא כשיאמר בהתחלת כתיבת כל הפרשיות סגי.

כל משפטי כתיבת השם כתב רבינו בספר יורה דעה סימן רע"ו, ושם יתבאר בסייעתא דשמיא:

 

וצריך לדקדק בחסרות ויתרות וכו' עד ויפרידם זו מזו — הכל לשון הרא"ש בסדר תיקון תפילין וכתיבתן:

ומה שכתב: ואם יתר אות אחת יש לה תקנה שיגרוד אותה — פשוט הוא.

ומה שכתב: אבל אם חיסר אין לה תקנה, שאין מגיהין בתפילין וכו' — כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק א:

וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל: סופרי תפילין כתבו, שצריך לנסות הקולמוס קודם שיתחיל לכתוב הפרשה, שלא יהא עליו דיו יותר מדאי ויפסיד. וכן יזהר קודם שיכתוב כל שֵם ושֵם בתפילין ומזוזה, לקרות כל מה שכתב, כדי שלא יבואו לידי גניזה על ידו. ואחר שישלים הפרשה, יקראנה כולה בדקדוק היטב ואחר כך יכתוב פרשה שניה. וכן בשניה יבדוק בין כל שֵם ושֵם, וכשישלימנה יחזור על כולה קודם שיתחיל שלישית, וכן ברביעית. ולמה יחזור לדקדק ולהגיה כל פרשה אחר שישלימנה? מפני שאם ימצא טעות בשום פרשה, לא היא לבדה נפסלה, אלא כל מה שאחריה גם כן נפסל על ידה, משום דאם כן היו שלא כסדרן, ופסולות משום דכתיב: "והיו", בהוויתן יהו. ויש אומרים שראוי להקדים גם כן פרשיות של יד קודם לשל ראש, מפני שמוקדמים בפסוק. ומיהו אם לא הקדים, לא פסול, וכן כתוב בברוך שאמר. וכתב עוד, דקשר של ראש יעשה קודם של יד, כסדר אותיות, שהשי"ן נעשה ראשון ואח"כ הדל"ת ואח"כ היו"ד. ומלבד מה שקרא כל פרשה לעצמה כמה פעמים, יחזור ויקראנה בעת שמניחה בבית, שמא תתחלף לו פרשה בפרשה, עד כאן לשונו. ומה שכתב שיזהר קודם שיכתוב כל שֵם לקרות כל מה שכתב וכו', כן כתב המרדכי בשם אור זרוע:

ומה שכתב: צריך לדקדק בתיקון גוף האותיות — הוא מה שיתבאר בסימן ל"ו:

ומה שכתב: ואם נוגעת יגרוד ויפרידם זו מזו — נתבאר בסמוך:

וזה לשון ארחות חיים בשם ה"ר יונה: מצאתי, שאם השמיט הסופר אות אחת, או לא עשה צורת האות כתיקונה, שלא יוכל לגרוד אותה ולתקנה, אם לא יגרוד כל מה שכתוב מן הטעות. אבל אם גרד כל מה שכתוב מן הטעות ולמטה, שפיר דמי, ובלבד שלא יגרוד אחד מן השמות שאינם נמחקים, עד כאן. וכתב הרמב"ם: מותר לכתוב השם על מקום הגרד ועל מקום המחק בספרי תורה תפילין ומזוזות. ובעל התרומה (סימן רה) אוסר לכתוב שום כתיבה על מקום הגרד בתפילין, עד כאן לשון ארחות חיים. וזה לשון ספר התרומה: תניא גבי ספר תורה (מנחות ל ב): טעה בשם, גורד מה שנכתב וכותב השם על הגרד. רבי יוסי אומר: מוחק וכותב על המחק. כשהוא לח שייך לומר "מוחק", וכשהוא יבש שייך לומר "גורד". רבי יצחק אומר: תולין. ובירושלמי דסוף פרק קמא דמגילה אמרינן: תולין בספרים ואין תולין בתפילין ומזוזות, ולא מפליג בין שֵם לשאר תיבות. אם כן אסור להגיה שום אות בתפילין ומזוזות, וגם שלא לכתוב לא על המחק ולא על הגרד, דהא לעיל בהלכות ספר תורה לא נתבאר איזה עדיף, עד כאן לשונו. ולעניין הלכה נקטינן כדברי הרמב"ם, דלא שבקינן פשיטותיה דהרמב"ם משום ספקיה דבעל התרומה.

וכתב הר"י אסכנדרני ז"ל: וכשבא למחוק, לא ימחוק בעודו לח, אלא אחר שיתייבש בטוב אצל האש, כי אז ימחק בטוב ובקל ולא ישאר לו רושם אחר כך כשיכתוב עליו. וכתב עוד: מכל מקום יש מחקין שפוסלין, כגון שהיתה תיבה שדינה להיות חסרה וכתבה הסופר מלאה, שעכשיו אם גרד אות היתר נחלקה התיבה לשתים ופסולה. ואל יקשה לך מוי"ו ד"חמר" דהוה גהיט מתפילי דרבא, דאיתא בהרואה (ברכות נו א) דמשמע דכשרים היו התפילין, מדמונה זו בכלל הרעות שגרם בר הדיא על ידי פתרונותיו, ואם איתא – טבא היא ליה, שמנעו מלהניח תפילין פסולים? דהתם הסופר אחר שכתבו מלא, הרגיש בעצמו שקלקל ומחק היתר, וכתב רי"ש דחמר על מקום המחק. אמנם אם אירע בזה לתפילין אחר שיצאו מיד הסופר, לפעמים אפשר לתקן, ולפעמים אין להם תיקון. כיצד? בפרשה ראשונה "חמר" "שאר" "זבח" שדינם להיות חסרים וכתבן מלאים, ולא תיקנם מתחילה, אין להם תיקון אחר כך, שנמצאת התיבה נחלקת לשתים. ואם ימחוק רגל הרי"ש ואחורי הבי"ת וידחיק אותן למקום האות שנמחקה – פסולים, מפני שבמחיקתו רגל הרי"ש והבי"ת – ביטל צורתן, וכשחזר וכתבן – נמצאו כתובים שלא כסדרן ופסולין. והוא הדין נמי ל"מאדך" "לטטפת" "מזוזת" שב"שמע", ובפרשת "והיה אם שמוע" – "נתן" "הטבה" "אתם" חסר וי"ו, אלו וכיוצא בהם אין בהם תיקון כלל. אמנם במה שאפשר למחוק היתר ולהמשיך האות הסמוכה לה מבלי שיקלקל צורתה הראשונה, זה ודאי מותר, כגון שהיה התיקון תלוי בבי"ת או בכ"ף או בדלי"ת או ברי"ש, שאפשר להמשיכן מעט למלאות מקום הגרידה, לפי שאין צריך לגרוד מהאות ההוא כלל אלא להאריכה מעט, ובאותה האריכות אין האות מתקלקל בזה. כגון "לאבותיך" שכתבו מלא בוי"ו, מוחק הוי"ו וממשיך הבי"ת מעט. וכן "העבודה" שכתב מלא בוי"ו, או "יביאך" שכתב ביו"ד וכן כיוצא בהן. אמנם יש להסתפק ב"מצות" הראשון אם כתבו מלא ומחק אחר כך הוי"ו, אם מועיל אריכות הצד"י למטה אחר כך, או דילמא כל עוד שאינו מאריך האות למעלה – נחשבת כשתי תיבות אף על פי שדיבקה מלמטה. וכן "נותן" שמשפטו להיות חסר, וכן "הוצאך" אם כתבו מלא ביו"ד בין צד"י לאל"ף. ומכל מקום כל שנראית כשתי תיבות הרי זו פסולה, עד כאן לשונו:

 

וצריך שיכתוב מתוך הכתב וכו' ומיהו מפני שהסופרים רגילים באלו הארבע פרשיות וכו' יכולים לכתבם בעל פה שלא מן הכתב — פרק שני דמגילה ופרק הקומץ  "אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב", ומסקינן דתפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתב, מאי טעמא? מיגרס גריסן, ופירש רש"י: שגורות הן בפי הכל. ויש לתמוה על רבינו, למה כתב כאן: "צריך שיכתוב מתוך הכתב", כיון דאסיקנא דתפילין נכתבין שלא מן הכתב, וכמו שכתב הוא עצמו בסמוך? ואפשר לומר שכתב כן, ללמדנו שאם נמצא איזה סופר שאין פרשיות הללו שגורות בפיו, אסור לו לכתוב אות אחת אפילו אותו מקצת ששגור בפיו שלא מן הכתב:

 

ושיקרא כל תיבה קודם שיכתבנה — כן כתוב בספר התרומה סימן קצ"ח. וטעמא, משום דאיתא בפרק הקומץ: עד "וימת משה", הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב. ואף על פי שיש ספרים שאין כתוב בהם רק: "ומשה כותב", מכל מקום לספרים דגרסי "ומשה אומר" – צריך ליזהר שלא יהא אחר מקרא אותו והוא כותב על פיו, עד שיחזור הוא אחריו בפיו, וכן לתפילין ומזוזות. והמחמיר תבוא עליו ברכה, עד כאן לשונו. וכן כתבו התוספות (ד"ה ומשה). וסמ"ג (עשין כב) כתב סתם: "ואסור לאדם אחר להקרות לסופר, אלא אם כן חוזר הכותב וקורא בפיו קודם שיכתוב, שלא יטעה, כדגרסינן בפרק קמא דבבא בתרא: הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב". וכן כתב המרדכי בפרק הקומץ שבהלכות קטנות, וכן כתב בסמ"ק ובהגהות מיימון. ומשמע מדברי סמ"ג דהיינו לכתחילה, אבל בדיעבד אינו נפסל בכך. והר"י אסכנדרני כתב על דברי רבינו: ושיקרא כל תיבה וכו' – הרב כתב סתם, אבל בסמ"ג מוקי לה במי שכותב מפי אחר ואינו מעתיק מתוך ספר. ונראה דהוא הדין נמי למי שכותב על פה ואינו מעתיק מתוך ספר. ואולי שמפני זה נקט לה הרב סתמא, משום דרוב כותבי תפילין ומזוזות כותבין אותם על פה, עד כאן לשונו:

כתוב בפרק קמא דמסכת סופרים: אינו רשאי לכתוב אלא אם כן יודע לקרות. וכתבו המרדכי בסוף הלכות תפילין:

 

וכתב בסמ"ק שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלא אטבא דספרי — בפרק הקומץ אמרינן הכי גבי מזוזה. וכתב הרא"ש בהלכות מזוזה: פירשו הגאונים שהוא כחצי צפורן. ובספר התרומה סימן ר"ה כתב, שיש אומרים הטעם, משום לכתוב צואר למ"ד בשיטה עליונה, וכ"ף וצד"י פשוט בשיטה אחרונה(ח); ואם כן, בתפילין נמי צריך ריוח מהאי טעמא, עד כאן. וזהו דעת הרא"ש, שכתב בסדר תיקון התפילין: וצריך שיניח חלק למעלה כדי גגה של למ"ד, ולמטה כשיעור הכ"ף והנו"ן, עד כאן. ומפני שלא הזכיר "אטבא דספרי" ולא "כחצי צפורן", עלה על דעת רבינו שהוא שיעור אחר, ולכן כתב: ואדוני אבי ז"ל כתב שאין צריך להניח חלק למעלה אלא כדי גגה של למ"ד וכו'; ואין הדבר כן, אלא הכל שיעור אחד כמו שכתבתיחד. ובארחות חיים כתוב: צריך להניח מלמעלה ומלמטה כמלא אטבא דספרי, ושיערו הגאונים: כמלא אחיזת חצי צפורן. יש אומרים שצריך להניח מלמעלה אחר השלמת למ"ד ומלמטה אחר השלמת צד"י, ויש אומרים דלא צריך אלא שיעור מצומצם, וה"ר יונה פסק כדעת הראשון, עד כאן לשונו:

ובתחילתן וסופן אין צריך להניח כלל — כן כתב הרא"ש בסדר תיקון התפילין. וקשה, שבהלכות מזוזה כתב: "ויראה שצריך להניח בתחלתה כדי לגול היקף, כיון שנכרכת מ"אחד" כלפי "שמע", כמו בספר תורה למאן דאמר לתחילתו הוא נגלל"; ומאי שנא תפילין, שאינו צריך להניח כלל? וכן כתוב בארחות חיים, שהר"י בר שניאור מצריך בתפילין להניח בתחילה כדי לגול כל היקף. ואפשר שטעמו של הרא"ש, מפני שכתוב בספר התרומה סימן ר"ה, דגבי מזוזה אין צריך ריוח בתחילתה, מדנהגו העולם לכתוב במזוזה לצד שחור שד"י כנגד חלק בין פרשת "שמע" ל"והיה אם שמוע", ועושים נקב קטן בקנה חלול שהמזוזה בתוכו, ונקב יש בעץ כדי שיהא שם שד"י נראה מבחוץ. ואם צריך גליון חלק בתחילתה כדי לגול היקפה, אם כן אין השם נראה מבחוץ; והוא הדין בתפילין שאין צריך, עד כאן לשונו. וכן כתב המרדכי בשם ר"ץ. ומתוך שראה הרא"ש דבמזוזה, שנתפרש בה בגמרא שיעור ריוח למעלה ולמטה, לא נהגו העולם להניח כלל בתחילה, כתב בסדר תיקון תפילין דאין צריך להניח כלל בתחילה בתפילין. ובסוף אפילו במזוזה סובר שאינו צריך להניח, שהרי לא כתב דנראה שצריך להניח אלא בתחילתה, וכדיהיב טעמא, מפני שנגללת לתחילתה(ט):

 

ויעשה השורות שוות שלא תהא אחת נכנסת ואחת יוצאת — כן כתב הרא"ש בסדר תיקון התפילין, וכן כתוב בסמ"ג (עשין כב) וסמ"ק, וכן כתוב בספר התרומה סימן ר"ה וזה לשונו: וצריך שיהיה כתיבת השיטין שוה באורך, דאף על גב דגבי מזוזה – שלוש שתים ואחת, שהולך ומקצר השיטין, ואם עשה כמו שירה, אחת גדולה ואחת קטנה – הכל כשר, שמא בתפילין אינו כן, עד כאן לשונו:

ולא יכתוב שלש אותיות חוץ לשיטה — כן כתוב בסמ"ק ובהגהות מיימון פרק ב. וטעמם, מדאמרינן בהקומץ, דבספר תורה אם נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות – לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלוש חוץ לדף, אלא כותב שלוש תוך הדף ושתים חוץ לדף; ומשמע להו דהוא הדין לתפילין. וביאור דברי רבינו כך הוא: בתחילה כתב, שיזהר שיעשה השורות שוות, שלא תהא יוצאה שום שיטה אפילו אות אחת יותר מחברותיה. ואחר כך כתב, שאם יהיה מוכרח לעשות שום שיטה יוצאה מחברותיה, יזהר שלא יהיו שלוש אותיות חוץ לשיטה. ומיהו הני מילי לכתחילה, אבל בדיעבד נראה דלא מיפסלי בהכי, דהא ספר תורה לא מיפסיל בהכי כמבואר בדברי רבינו בספר יורה דעה סימן רע"ג וכדברי הרמב"ם בפרק ז (הלכה ה-ו):

ודע, דהא דשרי לכתוב שתי אותיות חוץ לשיטה, דווקא כשאינם תיבה אחת; אבל אם הם תיבה אחת, כגון "את" או "על" וכיוצא בהן, לא יכתוב חוץ לשיטה, כמבואר בטור יורה דעה סימן רע"ג. ועוד נתבאר בטור הנזכר סימן רע"ו, שאותיות השם צריך שיהיו כולם בתוך הדף, ולא יצא מהם כלל חוץ לדף:

 

ויעשה כל פרשיותיה פתוחות חוץ מפרשה אחרונה שיעשנה סתומה — כן כתב הרא"ש בסדר תיקון תפילין, וכן כתב המרדכי וספר ארחות חיים, וכן כתב הרמב"ם בפרק ב וזה לשונו: וצריך ליזהר בפרשיות, שאם עשה הסתומה פתוחה או הפתוחה סתומה – פסולין(י); ושלוש פרשיות הראשונות כולן פתוחות, ופרשה אחרונה שהיא "והיה אם שמוע" – סתומה, עד כאן לשונו. וקשיא לי, מדאמרינן בהקומץ דמזוזה עושה פרשיותיה סתומות, ואם עשאן פתוחות – כשרה, מפני שאינה סמוכה לה בתורה. והשתא בתפילין, בשלמא פרשת "קדש" ופרשת "והיה כי יביאך" שהן סמוכות זו לזו בתורה, דין הוא שאם שינה פסול; אבל "שמע" ופרשת "והיה אם שמוע", כיון שאינן סמוכות בתורה, אמאי פסול אם שינה? ושמא כיון דבקצת פרשיות אם שינה פסול, לא מפליגינן בינייהו.

ומה שכתב רבינו, דפתוחה היינו שישאר בסוף השיטה חלק כדי שלוש תיבות של שלוש אותיות — כלומר, והפרשה שאחריה יתחיל בראש שיטה, ואז נקראת פרשה זו המתחלת בראש שיטה "פרשה פתוחה" – הוא בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש; אבל מה שכתב: או בתחילתו, דהיינו לומר שאם לא נשאר בסוף שיטה חלק כשיעור לכתוב תשע אותיות, לא יתחיל פרשה שאחריה בראש שיטה, אלא יניח חלק כדי לכתוב תשע אותיות ושם יתחיל – זהו דווקא לדעת הרא"ש בהלכות ספר תורה, אבל לדעת הרמב"ם בפרק ז', כל כהאי גוונא סתומה היא. ונהגו שפרשת "קדש לי" ופרשת "והיה כי יביאך" ופרשת "שמע" מתחילין בראש שיטה, ובסוף פרשת "קדש לי" ובסוף פרשת "והיה כי יביאך" מניחין חלק כדי לכתוב תשע אותיות, ובסוף פרשת "שמע" אין מניחין חלק כלל, ואם מניחין הוא פחות מכדי לכתוב תשע אותיות, ופרשת "והיה אם שמוע" מתחילין מאמצע שיטה עליונה, ומניח לפניה חלק כדי לכתוב תשע אותיות, ונמצא ששלוש פרשיות הוו פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש, ובפרשה אחרונה נוהגים כדברי הרמב"ם ודלא כהרא"ש, משום דאי אפשר לעשותה שתהיה סתומה לדעת שניהם, ותפסו דברי הרמב"ם עיקר.

וכתב ה"ר אברהם אסאן הסופר ז"ל, שהרב הגדול מורינו כמה"ר יצחק די ליאון ז"ל בהסכמת חכמי דורו פסל כל התפילין שהיו בספרד שהיו פרשיותיהן על פי דעת הרא"ש, מפני שהספרי תורה – היו פתוחות וסתומות שלהם על פי דעת הרמב"ם, נמצא שהעולה לקרות בתורה עם תפילין שפרשיותיהן כדעת הרא"ש – הוא מעיד כנגד הספר תורה ונעשית תורה כשתי תורות חס ושלום, עד כאן לשונו(יא).

וכתב מהר"י אבוהב ז"ל, שאף על פי שפרשת "קדש" אין ניכר שהיא פתוחה, לפי שאין כתוב קודם לה דבר, באינך דאפשר לתקוני – מתקנים; ופרשת "קדש" תקרא פתוחה, לפי שהיא התחלת התפילין ואין קודם לה דבר. וכן כתב מהר"י ן' חביב ז"ל, שמצא בקרית ספר לה"ר מנחם לבית מאיר, שהפרשיות שבראשי חמשה ספרים שבתורה – אין מקום לכללם לא בפתוחות ולא בסתומות, לפי שהם תחילת ספר, עד כאן. וכן יש לדקדק מדשתק הרמב"ם מלזכרם, והתחיל "יהי רקיע" פתוחה, וכן ב"ואלה שמות" התחיל מ"ויקם מלך חדש", וכן בשאר ספרים לא זכר הפרשיות הראשונות. וכן בנדון שלנו, כיון שהתחלת התפילין מפרשת "קדש", אין צורך לעשות בה סימן אחר לפתיחתה, רק שיתחיל לכתוב בראש שיטה ראשונה של עמוד ראשון, וגלוי וידוע לכל שהיא פתוחה, כיון דבין להרמב"ם בין להרא"ש – תחילת שיטה הוא סימן פתוחה. וראוי ליזהר בסיום פרשת "קדש" ובסיום פרשת "והיה כי יביאך" שתהיה כל אחת מהם באמצע שיטה, ופתוחות "והיה כי יביאך" יהיה נודע משני תנאים: האחד, כי "מימים ימימה" סוף "קדש" יהיה באמצע שיטה, רצוני לומר שישאר חלק כדי תשע אותיות; השני, שיתחיל "והיה כי יביאך" בראש שיטה ראשונה של עמוד שני. וכן סוף פרשת "והיה כי יביאך" באמצע שיטה ופרשת "שמע" בראש שיטה ראשונה של עמוד שלישי, הנה נתבאר מזה דרך ישרה לעשות סימן פתוחה בכל אחת משלוש פרשיות הראשונות, והוא שוה אליבא דהרמב"ם והרא"ש. אמנם לעשות פרשת "והיה אם שמוע" סתומה אליבא דתרווייהו הוא נמנע, מפני שכיון שאינו יכול לכתוב בעמוד אחד סוף "שמע" והתחלת "והיה אם שמוע", אם כן לדעת הרמב"ם הוא הכרח שיתחיל "והיה אם שמוע" מאמצע שיטה, ולדעת הרא"ש זהו ציור פתוחה, ויצטרך לדעתו שבעמוד "והיה אם שמוע" יניח שיטה אחת חלק בתחילת העמוד, ואחר כך בשיטה שניה לא יתחיל בראש שיטה "והיה אם שמוע". והמנהג היותר מרווח שראוי לנהוג וללכת שרוב הגליות נהגו כמותו בדבר זה, להתחיל פרשת "והיה אם שמוע" באמצע שיטה ראשונה של עמוד אחרון, כי זה ציור סתומה לדעת הרמב"ם. ועל כל פנים צריך ליזהר כשיסיים "ובשעריך", שהיא סוף פרשת "שמע", שלא יעשה כמו בסוף שני הפרשיות הקודמות, שמסיים בהן באמצע שיטה כדי להורות על פתחות הפרשיות הסמוכות להן; אבל "ובשעריך" שבסוף "שמע" יהיה בסוף השיטה ממש, להורות על סתימת פרשת "והיה אם שמוע". וכתב עוד, שאף על פי שלדעת הרא"ש זו היא צורת פתוחה, אין לחוש מפני כך לעשות שני זוגי תפילין; דכל כהאי גוונא סמכינן על בעל העיטור, שכתב שכל ארבע פרשיות שבתפילין יעשה פתוחות(יב).

כתב בהגהת סמ"ק בשם רבינו יחיאל, דבשל ראש שהם ארבעה קלפים – אין להקפיד בסדר כתיבתן. מיהו נהגו גם כן להקפיד כותבי תפילין, עד כאן לשונו. וכתבו האגור, וכן כתוב בכל בו בשם ה"ר פרץ, וכן כתוב בספר ארחות חיים. וכתב מהר"י אבוהב ז"ל, שהטעם שמחלקים בין של ראש לשל יד בזה הוא, מפני שמאחר דשל ראש הם בארבעה קלפים, אין ניכר בהם אם הם פתוחות או סתומות, עד כאן. ואיני יודע מה עניין היכר פתוחות וסתומות לעניין כתיבה כסדרן. ולענין דינו של רבינו יחיאל, דבר תימה הוא בעיני, דכיון דתניא במכילתא (סוף פרשת בא): "כתבן שלא כסדרן יגנזו", הא נמי שלא כסדרן הוא. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים, שלא חילקו בין של ראש לשל יד בכך. ובהדיא כתב רבינו בסימן ל"ד, גם לרבינו תם צריך לכתבן כסדר שהם כתובים בתורה, שהוא "קדש" "והיה כי יביאך" וכו', וכן כתבו התוספות (מנחות לד: ד"ה והקורא) והרא"ש והמרדכי וסמ"ג (עשין כב) והתרומה ז"ל (סימן רו), וכן הלכה:

 

 

 

«    (1...)   12  13  14   (...17)    »