עוד בטרם נכתבת האות הראשונה באחת ממצוות סת"ם, ישנן הלכות הנוגעות לסופר עצמו, ולציוד:

 הסופר

על הסופר להיות גבר יהודי, גדול לכל דבר, בר דעת ומאמין בעיקרי האמונה.
אם אינו מניח תפילין שלא מחמת פטור, וכתב תפילין -הרי הן פסולות, וכנ"ל במזוזה.

אם אחד מאלו כתבו סת"ם, צריכים גניזה, אבל אם כתבן "מין"[1] -יישרפו.

כל הפסולים לכתוב, פסולים גם לשאר תיקונים בסת"ם, אבל אם אשה הפרידה נגיעות כשר בדיעבד (וכן אם סופר ימני הפריד ביד שמאל) , אלא שיש לחזור ולגרד קצת במקום ההפרדה, שזה כלכתחילה. ("לרווחא דמילתא")

על הסופר להיות בקי היטב בהלכות הנוגעות לעבודתו, ולשם כך יש לו לחזור עליהם תמיד. אם הסופר אינו בקיא בהלכות- יש לפסול מספק, שכן "לא רמיא אדנפשיה" (אינו יודע ממה להיזהר)
מקובל לוודא את בקיאות הסופר על ידי מבחן במכון[2] או בית דין המומחה לכך, ויש בדרישת תעודה צורך חשוב מאוד.

יש לכתוב דווקא ביד שרגיל לכתוב בה, כדי שיהיה "דרך כתיבה". אם רגיל לכתוב בימין, אך יכול לכתוב גם בשמאל ("שולט בשתי ידיו")-יכתוב בימין, ואם כתב בשמאל יניחם בלא ברכה עד שימצא כשרים לכתחילה.

יש דעה האומרת שלא לקבל כסופר אדם הכותב בימין ושאר מלאכתו בשמאל, אך לא נפסק כן להלכה.

הגישה הנכונה בכתיבת סת"ם, צריכה להיות לכתוב יפה והלכתי כמיטב יכולת הסופר, ולא רק דרישות הקונה או הסוחר, ולהגביר שיקול זה מעל לכל שיקול של נוחות, זמן או רווח, שהרי ה' נצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי!

לכתחילה יש לכתוב כתב עבה ולא דק, כדי שיחזיק מעמד.

הקלף

הקלף (או הגויל) חייב להיות ממין חיה או בהמה טהורים, אפילו מנבילות וטריפות שלהם.

העורות חייבים להיות מעובדים[3] לשם המצווה אשר מיועדים לקיומה. (סרט על עיבוד קלף)

מכיון שבעת העיבוד לא יודעים למה ישמשו העורות, אפשר לעבד אותן לשם ספר תורה, עם תנאי שיהיה מותר להשתמש בהן גם לתפילין ומזוזה (וזאת על מנת לא "להוריד בקדושתן") 
מכל מקום, תנאי זה לא מועיל לקלף שכבר כתב עליו בקדושה חמורה, להשתמש בחלק שלא נכתב עליו דבר בקדושה נמוכה יותר (שו"ע).                       

מכיון שיש חוששים לתקפות התנאי כאשר מעבדים לשם ס"ת עם תנאי שיוכל לשנות, יש הדורשים לעבד את העורות בקבוצות נפרדות, המיוחדות לס"ת, תפילין או מזוזות (מובא בקסת).

לכתחילה יש להוציא בשפתיו "לשם קדושת..." לפני הנחת העורות בסיד, ובדיעבד אם קידש רק במחשבה, או בשלב מסוים לפני גמר העיבוד בסיד-כשר.

שאר שלבי הכנת העורות, לאחר ששרו די צרכן בחומרי העיבוד, אינם צריכים "לשמה", ולכן מותר להעסיק גוים בשאר מלאכות הכנת הקלף, מלבד ה"עיבוד" שהוא ההכנסה לחומר העיבוד והטיפול בו עד לגמר השרייה.

עד לימי הביניים, עיבדו קלף כדעת הרמב"ם-עם עפצים, מלח וקמח.
בזמננו נוהגים כקולת רבינו תם, אשר התיר לעבד עורות לסת"ם בתמיסת סיד, בתקופה בה לא ניתן היה להשיג עפצים.

על קלף (השכבה החיצונית של העור) יש לכתוב דווקא בצד הפנימי (צד "הבשר") אבל על גויל (עור שלם) יש לכתוב רק בצד החיצוני ("צד שיער")  [שיעור וידאו] ואם שינה פסול.
אם נשאר קצת דוכסוסטוס על הקלף אסור לכתוב על אותו מקום. ניתן להבחין בכך כשיש שכבה דקה מבריקה באמצע הקלף.

קלף "שליל" (מעובר שנמצא במעי שחוטה\נבילה) הוא הקלף המהודר ביותר- הן מפני איכותו העדינה, והן מפני ש"לא יצא לאויר העולם".

לכתחילה אין לכתוב על קלף הצבוע בסיד ("קלף משוח") משום חשש חציצה, וכן בגלל שמתקלף במשך השנים.

תפילין נכתבות רק על קלף, מזוזה על קלף, גויל (עור שלם) או דוכסוסטוס, וספר תורה על קלף או גויל בלבד.

קלף "עבודת יד"

מכיון שעיבוד הקלף חייב להיות "לשמה", ובבריכות עיבוד גדולות יש צורך לבחוש את העורות השרויות בתמיסה, גם בחישת העורות צריכה להיעשות בכוונה לשמה. הבחישה נעשית על ידי מכונה, המופעלת בחשמל, ומוכנסת לבריכה בכוח גברא. החוששים שמא הכח החשמלי פוגם ב"מעשה גברא", יבצעו בחישה זו באופן ידני בגיגיות קטנות יותר.
זהו ה"עבודת יד". כל שאר שלבי הטיפול בקלף זהים לחלוטין עם קלף "רגיל"[4].  (סרטון בנושא זה)

לגבי נקבים בקלף ראה פרק "מוקף גויל"

הדיו       (מאמר בענין הדיו) (מאמר מקצועי והלכתי על הדיו)

הדיו שכותבים אתו, חייב להיות שחור לגמרי, ולפי הרמב"ן יש לעשותו דווקא על ידי בישול.

אין צורך לייצר את הדיו דווקא "לשמה", אך יש דעת יחיד (בעל המאור) שלכתחילה יכין לשמה.

על כל מרכיבי הדיו להיות "מותרים בפיך".

אין להשתמש בחומרים או בצבעים אחרים לכתיבת סת"ם, לא בחלקי האותיות ולא כתוספת להן.

לפי ה"בני יונה" על הדיו להיות עומד על גבי הקלף (פיגמנט) ולא רק ספוג בתוכו.

הדיו חייב להיות שחור בשעת הכתיבה, ולא שמשתנה לשחור רק כשמתייבש.

לא מועיל לעבור בדיו כשר על אות שנכתבה בדיו פסול.

אם הדיו משתנה לחום לאחר זמן רב - פסול, ולחתם סופר כשר.
למעשה, מותר לעבור על אות חומה שוב, ואין בזה משום "שלא כסדרן", בתנאי שהכתב נשתנה מחמת יושן ולא תוך זמן קצר.

הקולמוס

מבחינה הלכתית, אין משמעות לחומר ממנו עשוי ה"קולמוס"[6], אבל יש המקפידים לכתוב דווקא בקנה, בגלל לשון חז"ל "במה זכה קנה לכתוב בו".  (מאמר בנושא)

יש הנמנעים מלכתוב בקולמוס ברזל, בגלל אסוסיאציה להלכה לגבי המזבח החיצון.
מכל מקום, אלו שיקולים "מדרשיים" ולא הלכתיים.
  
קסת הסופר מסתפק אם מותר לכתוב בנוצה של עוף טמא, אך ר' יהודה החסיד אמר[7] לתלמידו שאין לחשוש לכך.   
  
(מאמר בענין חומר הקולמוס)

שרטוט

שרטוט חייב להיות דווקא חריץ בקלף, ולא מסומן בצבע כלשהו.

שרטוט במזוזה וספר תורה הוא הלכה למשה מסיני, ולכן חייב להיות לשמה[8].

למגילה יש את אותן ההלכות כמו לספר תורה, ולכן יש לשרטט מגילה-ולשם מגילה.

גם אם תולה מילה בין השיטין (שאין נוהגין כן בימינו) חייב לשרטט שם.

אם מחק טעות והשרטוט נמחק עמו, יש לשרטט שם מחדש.

אין חובה לשרטט בתפילין, כי אם שיטה עליונה (משום האיסור הכללי שלא לכתוב פסוק ללא שרטוט), אך אינו חייב להיות לשמה, ואינו מעכב אם לא שרטט אפילו שורה עליונה.

לפי הרמ"א, יש לשרטט גם "מסגרת" לכל עמוד, דהיינו למעלה ולמטה ומן הצדדים.

למעשה, המנהג כיום לשרטט את כל השורות בסת"ם.

לפי רע"א השרטוט חייב להיות לפני הכתיבה, ואין להוסיפו אח"כ.

מותר לשרטט שרטוט "תחתון" (אמצעי) להשוואת גובה האותיות, ואין בכך כל חשש, אלא אם כן עושה כן משום חומרא. מכל מקום, יש להקפיד לעשות שרטוט זה חלש מן השרטוט הרגיל[9].

לכתחילה יכתוב צמוד לשרטוט, אך אם הרחיק מעט לא פסל. אם הרחיק הרבה יש פוסלים, אך יכול להעבות אח"כ האותיות או לעשות שרטוט חדש (דעת קדושים).

שאלות לפרק  מבוא, הסופר, הכלים והחומרים 

ומה עוד?

בפורטל הסת"ם תמצא קישורים לכל מה שקשור לסת"ם ברחבי העולם- מצווה להפיץ!