"מוקף גויל"     (ראה הרחבה)

הלכה נוספת, הנלמדת מן הציווי "וכתבתם" (כתיבה "תמה") היא שעל כל אות להיות "מוקפת גויל" (קלף) ובמילים אחרות- שלא תגע אות באות אחרת, בקצה הקלף או בחור בקלף.  

   
ה"ירושלמי"[1] מציין שלפעמים נגיעת אותיות פוסלת, ולפעמים לא. לדבריו, נגיעה פוסלת רק אם קרתה בזמן הכתיבה, אך אם נעשתה נגיעה לאחר הכתיבה, אין בזה משום חסרון הקפת גויל. (ובעצם, גם לא משום "שינוי צורה" , לשיטתו)

להלכה, התקבלה דעת ה"ירושלמי" שהיקף גויל נחוץ רק בשעת כתיבה -רק לענין נקב ולא לענין נגיעה, כך שלדידן חור בצד האות שנעשה לאחר שנכתבה האות-כשר, אך נגיעה שנעשתה לאחר כתיבת האות -פסולה.

נקבים בקלף

אם כתב על גבי או בצמוד לנקב, והנקב לא נסתם על ידי הדיו, פסול ויש לתקן על ידי גירוד בנקודת המגע עם הנקב.

וכתב על כך קסת הסופר סימן ז'  סעיף ב': .."אבל אם הוא במקום שהאות הוא עב והדיו מקיף את הנקב מכל צד כשר (כ"נ מדקדוק לשון המג"א) (ונ"ל דיש לדבק קצת קלף מבחוץ ולמלא את הנקב בדיו)" עכ"ל

אם נעשה נקב לאחר הכתיבה, ולא נשתנתה צורת האות- כשר.

אם  אות כגון ב,ח,ט,כ,ס,ם וכו' (בעלות 3 דפנות), נכתבה מסביב (ותוך כדי נגיעה ב)נקב- פסול לפי הירושלמי (כי הנגיעה קרתה "מחוץ" לאות באותו רגע), אך האחרונים מכשירים- מכיון שעתה הנקב הוא לא ב"היקף גויל" של האות. 
(אין כוונת הירושלמי, שהאות צריכה להיות מוקפת גויל "גם בתוך האות" כפי שאפשר להבין בטעות מלשון השו"ע!)
אבל אם החור נעשה לאחר הכתיבה, כשר לכולי עלמא, אלא אם כן ממלא ממש את כל חלל האות, שאז יש מקילים ויש מחמירים (כי זה כאילו האות "נסתמה")

אם יש נקב בצד האות, ואין ידוע אם היה בזמן הכתיבה או נעשה לאחריה- אם הנקב גדול (באופן שיש להניח שהסופר היה רואה אותו בזמן הכתיבה) אז מותר להניח שהנקב נעשה לאחר הכתיבה -וכשר. אבל אם הנקב קטן-יש לחשוש שמא היה קיים כבר בזמן הכתיבה-ופסול.

נקב, המחבר בין שתי אותיות, אף אם נעשה לאחר כתיבת האותיות, יש צד לפסול משום שאין עכשיו רווח בין האותיות. על כן לכתחילה יגרד קצת סביב הנקב כדי לחשוש לפוסלים (קול יעקב וקסת הסופר).
ויש פוסלים אם לא יכול לגרד- (מקדש מעט ומלאכת שמים).

אם נתפשטו אותיות מחמת לחות[2] תוך כדי כתיבה, והתפשטות זאת (אפורה-לא שחורה) מגיעה מאות לאות, אין זה נחשב נגיעה לענין "מוקף גויל".
מכל מקום, הכתם יכול לגרום לפסול מחמת שינוי צורת האותיות.

מרווחים בסת"ם

מכיון שעל כל אות להיות "מוקפת גויל", הרווח המינימלי בין אותיות הוא שיהיו ניכרות כשתי אותיות, והרווח המקסימלי הוא בכדי שלא תיראה תיבה כשתי תיבות (נקרא "שיעור יו"ד" אבל זהו לא מדד מוחלט).

בין שתי מילים חייב להיות רווח שיהיה ניכר שהן שתי מילים.
הרווח המקסימלי בין שתי מילים הוא "שיעור פרשה" דהיינו שלש אותיות (זוהי דעת ר"ת לחומרא. לראשונים אחרים תשע אותיות מהוות "פרשה"). מכיון שגם יו"ד היא אות, יש לשמור על רווח של פחות משלש יו"דים- לחומרא.
אם יש רווח של שלש יו"דים בין מילים, צריך לשאול מורה הוראה שיראה את המקרה הספציפי, ויכריע אם נוצרה כאן "פרשה".

(לגבי פרשיות פתוחות וסתומות, ראה להלן בפרק הדן בנושא)

בין שורות יש להשאיר "כמלא שיטה", דהיינו רווח בעובי של הכתב.

מעל לשורה הראשונה בפרשייה יש להשאיר רווח מספיק לצוארי הלמ"דים, ומתחת לשורה התחתונה רווח מספיק לרגל כ"ף סופית.

משמאל לעמוד אין שיעור לרווח, ומספיק כל שהוא.

מימין לעמוד (הראשון) נוהגים להשאיר מספיק קלף "בכדי לגלול" את הפרשה.

אם צריך למחוק מילה שנכתבה בטעות כפולה בתו"מ, לכתחילה יש למחוק את השניה. אבל אם יש לפני הראשונה אות שאפשר להאריך (אפילו ה או ת) אזי ימחק את הראשונה ויאריך את האות שלפניה, כדי שלא יישאר רווח בשיעור פרשה (דהיינו לא יותר מ3 יודים).

וכיוצא בזה- אם אפשר לתקן על ידי מחיקת חלק מכל אחת מהמילים הכפולות והארכת אחת האותיות, יעשה כך- ומותר אף בתו"מ, מכיון שלא הוספנו כל אות חדשה.

פרשיות פתוחות וסתומות- ראה פרק 8

שאלות לפרק כתיבה תמה, מוקף גויל, מרווחים בכתיבה ופרשיות

ומה עוד?

בפורטל הסת"ם תמצא קישורים לכל מה שקשור לסת"ם ברחבי העולם- מצווה להפיץ!