א.  את אות ע של שמע, ואת אות ד של אחד- יש לכתוב יותר גדולות.

ב.  יש אומרים לכתוב דווקא את פרשיות של ראש לפני של יד, ויש אומרים להיפך.

ג.   לכתחילה יש לכתוב פרשיות של תפילין ומזוזה ללא הפסק, או לכל הפחות בכמה שפחות הפסקות.

ד.  לכתחילה על כל פרשות של יד להיות מחוברות, או על קלף אחד או לפחות דבוקות יחד.

ה.  פרשיות של יד חייבות להיות דווקא בעמודים נפרדים, אבל אם כתב שתי פרשות בעמוד אחד, יכול לחתוך ולהשתמש.

ו.    לכתחילה יש לכתוב פרשיות של ראש בארבע קלפים נפרדים[1].

ז. סופר שביצע תיקונים או הגהה וקלקל, אם עבד בתשלום חייב בנזק (אלא אם התנה מראש שלא) ואם הוא מומחה ועבד בחינם-פטור(ביאור הסופר)

ח. כשמשאירים אותיות חלולות בסוף ס"ת, לכתחילה יש לתת רק לאנשים "כשרים" למלא, אך אם בכל זאת מילא מחלל שבת אותיות, יש כמה צדדים להקל (ביאור הסופר)

ט. קלף "משוח"- אם הסיד עבה יש מחלוקת אם כשר, אך בסיד דק שנספג לתוך הקלף אין חשש (משנת הסופר)

י. מותר להתאמן על שאריות קלף, שעוד לא נכתב עליהן סת"ם. (לענין גניזה ראה מאמר זה)

י"א. פרשה שנפסלה חייבת גניזה חמורה, ומן הראוי לחתכה בין השיטין כדי שלא תגיע לידי שימוש בטעות.

י"ב. ה"ברכי יוסף" כתב שאין לכתוב ס"ת עם כפפות, "אפילו כשהקור גדול".