הקדמה

מאז תקנת עזרא[1] ובית דינו להשתמש אך ורק בכתב "אשורי" למצוות סת"ם[2], עברו שנים רבות ועם ישראל חווה גלות בין עמים ותרבויות שונות.
במקביל להתפתחות מנהגים וסגנונות שונים בקיום תרי"ג מצוות בכלל, קיבל הכתב האשורי גוון שונה כמעט בכל איזור אליו גלינו.

המעבר מכתב העברי הקדום לכתב האשורי מתרחש בתקופת גלות בבל, כשהיהודים נחשפים לתרבות הארמית. כתב העברי הקדום, שהתפתח מכתב פיניקי, שימש העם היהודי לכתוב כתובות ומסמכים עד הגלות. בבבל, היהודים מתמקדים בכתב האשורי, שהיה נפוץ באימפריה הפרסית ומאופיין בפשטות רבה יותר לכתיבה וללמידה.

בחזרתם לירושלים, היהודים ממשיכים להשתמש בכתב האשורי, שהופך להיות הכתב המרכזי לטקסטים דתיים וחוקיים. המעבר הדרגתי לכתב זה משקף את השינויים התרבותיים וההיסטוריים של העם היהודי ומתקיים לאורך מאות שנים, כששני הכתבים חיים זה לצד זה.

בעקבות התיישבות היהודים בצפון אפריקה ואירופה לאחר חורבן בית המקדש השני, כתב האשורי מתקבע ככתב העיקרי לכתיבת ספרי קודש. 

באופן כללי, ניתן לחלק את סגנונות הכתב האשורי הקיימים לשני קטגוריות:  הסגנונות שהתפתחו בקהילות יהודיות בארצות הנצרות נקראות "כתב אשכנזי", והסגנונות שהתפתחו בקהילות היהודיות בארצות האיסלאם נקראות "כתב ספרדי". 
אלו קבוצות כלליות, וקיימים שינויים קלים מעדה לעדה, אשר הן ענין של סגנון בלבד, ואין להן כלל השלכות הלכתיות.

מכיון שאין שיעור לעובי האותיות- גם אותיות כגון אלו כשרים לסת"ם:

א ב ג ד ה ו ז ח ט י כ ך ל מ נ ס ע פ ף צ ץ ק ר ש ת

והסגנונות שאנו משתמשים בהם היום, התפתחו משיקולי יופי וטעם ולאו דווקא מסיבות הלכתיות או "על פי קבלה"[3].

סגנונות כתב סת"ם הנפוצים כיום:

כתב אשכנזי: [4]

להלן שיעור מוקלט על "משנת סופרים"  וקובץ PDF   של ה"משנת סופרים" כולל סיכום.

לפי האר"י ז"ל (יש אומרים רק בתפילין)  

כתב ספרדי: [5]  (הכתב ה"ספרדי" גם נחשב "כתב אר"י)

כתב המיוחס[6] ל"אדמור הזקן" בעל התניא: (אשר בעצם הינו הכתב הרוסי המקובל, עם כמה שינויים קלים על ידי בעל התניא)

כל הסגנונות[7] הללו כשרים לסת"ם, שכן הן וריאציות לגיטימיות הנהוגות בישראל.

 צורת האותיות בכתבים השונים

בפרק זה יפורטו צורות האותיות לכתחילה. שינויי צורה יידונו בפרק המיועד לכך.

בסעיפים הבאים הבאתי דוגמאות לאותיות מכתב אשכנז, ספרדי, אר"י (כשיש הבדל) ואדמוה"ז

אות   א  

אות אלף מורכבת מ"גוף" ושני יודים. לפי האר"י יו"ד ודל"ת (בחלק מן האלפ"ים בתפילין), וכך רואים גם בכתב אדמוה"ז ולפעמים בכתב ספרדי.
על היודים להיות מחוברים לגוף באמצעו ולא בקצותיו.
יש לכתחילה לעשות עוקץ בראש היוד העליונה.
בקצות הגוף יש לכתחילה לעשות כיפוף קטן.
אם נתמלא אחד הראשים, כך שלא ניכר כלל ראש אלא מלבן- אפשר להוסיף ראש גם בתו"מ, והמ"ב מחשיב את זה לשינוי צורה.
אם פינת אחד הראשים נוגע בגוף, הוי שינוי צורה, אך אם רק קוץ מותר להפריד.

אות   ב  

בי"ת מורכבת מדל"ת "בתוך גרון של וא"ו".
לפי הירושלמי (ברכות) יש לבי"ת שני עוקצים- אחת כלפי מעלה ואחת "כלפי האל"ף" (אחורה).     
מכיון שלפי הרח"ו יש לעשות לבי"ת "תג אחד", מוסיפים בכתב הספרדי תג על גגה, ולפי מנהג אשכנז תג זה מיוצג על ידי העוקץ שעל פניה.
החזו"א ממליץ לעשות את גב הבי"ת באלכסון, כדי שהעקב לא ייכנס בתוך חלל האות שלפניה.
אם למטה יש רק פינה מרובעת ללא עקב-כשר.
אם למעלה עגולה בימין-כשר בדיעבד ויש לתקן גם בתו"מ.

אות   ג  

גימ"ל מורכבת מזי"ן ויו"ד.
יש לכתחילה לעשות את רגלה הימני מעט יותר נמוך מהשמאלי.
בכתב אשכנזי היו"ד מוטה קצת כלפי מעלה, אך בכתב הספרדי לא נהגו כן.
בכתב אשכנזי הרגל יוצאת מאמצע הראש, ובספרדי מן הקצה הימני.
בעבר, גוף הג' היה ישר, ומושבה נמוך מן האות הבאה. בתקופת הראשונים תיקנו לעשות את גופה באלכסון, ואת מושבה בגובה שאר המושבים.
אם נתחברה הרגל לגוף, כשר רק אם נשאר חלק בולט מהגוף כלפי מטה, ומכל מקום יש לתקן אפילו בתו"מ.

אות   ד 

אות דל"ת מורכבת מ"שני ווים". העוקץ שעל פניה מסמל את ראש הוא"ו האחת (הפוכה) וה"עקב" את ראש הוא"ו השני.
אם אין "עקב"- אך יש זוית חדה-כשר (ויש לתקן)
יש לשמור על רוחב הגג (וכן מיקום הרגל קרוב לצד ימין...) כדי שלא תידמה לזי"ן.
אורך הרגל לפחות כאות קטנה, ולא יאריכה כדי שלא תידמה לך'.
בכתב אשכנזי הרגל מוטה קלות ימינה. 
מכיון שלפי הרח"ו יש לעשות לדל"ת "תג אחד", מוסיפים בכתב הספרדי תג על גגה, ולפי מנהג אשכנז תג זה מיוצג על ידי העוקץ שעל פניה.

על פי קסת הסופר (ומקורו בשו"ע הרב) יש לעשות עוקץ גם על קצה ימין, אך כנראה זהו שיבוש בהעתקה, והכוונה (עדיין) לאותו עוקץ המוכר לנו בצד שמאל.

אות   ה 

אות ה"א בנויה מדל"ת עם יו"ד הפוכה בתוכה.
יש לשמור על מרחק בין היו"ד לגג בכדי שאדם ממוצע יוכל להבחין ברווח גם ממרחק קריאה. 
אם נגעה היו"ד בגגה, אפילו על ידי קוץ דק-הוי שינוי צורה.  (ולא יועיל תינוק) 
אבל ביריעות שלמה מצא קולא אם נעשתה נגיעה דקה מאוד לאחר הכתיבה (קישור)

לפי רוב הפוסקים, על הרגל השמאלית להיות בגודל "אות קטנה" (דהיינו יו"ד) אבל לפי הרא"ש[1] מספיק שתינוק מכיר את האות. לכן, אם היו"ד קטנה מדי ותינוק מכיר את הה"א, מותר לתקנה בהוספת דיו גם בתו"מ. 
אם אורך רגלה הימנית פחות מאות קטנה (קצת יותר מעובי הקולמוס)- הוי שינוי צורה.
אם היו"ד באמצע רוחב הגג, או מול אמצע גובהה- כשר בדיעבד ויש לתקן.  
מכיון שלפי הרח"ו יש לעשות לה"א "תג אחד", מוסיפים בכתב הספרדי תג על גגה, ולפי מנהג אשכנז תג זה מיוצג על ידי העוקץ שעל פניה.

אות   ו  

יש לשמור על ראש צר, כדי שלא תידמה לרי"ש, ועל רגל מספיק ארוכה, כדי שלא תדמה ליו"ד.
אם אין לוא"ו כלל ראש, הוי שינוי צורה ולא יועיל תינוק.
יש לעשות את פינת הראש עגולה, כדי שלא תידמה לזי"ן.
אם עשאה מרובעת יש פוסלים ויש מכשירים. אבל אם הזוית חדה-הוי שינוי צורה.
לפי האר"י, יש להוסיף עוקץ על פניה, ורגלה הולך וצר עד לשפיץ.

אות   ז 

ראשה חייב להיות ריבוע ולא מלבן, ופינותיה חדות. אם הפינות עגולות ראה אות טי"ת.
חשוב שרגלה תצא מאמצע הראש, כדי שלא תידמה לדל"ת.
אם עשה רגלה ארוכה מהרגיל, יש לחשוש שתשתנה צורתה לנו"ן סופית.
אם עשה רגלה קצרה מאוד, יש חשש שתשתנה לצורת יו"ד.

אות   ח 

אות חי"ת בנויה משני זיינ"ים וחטוטרת על גביהן. (כך דעת ר"ת, אך לרש"י ה"חוטר" הוא מקל בקצה גגה)
החי"ת כשירה בדיעבד גם ללא החטוטרת או המקל-אבל יש לתקן.
אם אורך אחת מרגליה פחות מאות קטנה (קצת יותר מעובי הקולמוס)- הוי שינוי צורה.
הראש הימני צריך לכתחילה להיות עגול בפינה הימנית העליונה (מדרש אותיות דר"ע).
לפי האר"י החלק הימני צריך להיות וא"ו. 
מכיון שלפי הרח"ו יש לעשות לחי"ת "תג אחד", מוסיפים בכתב הספרדי תג על גגה, ולפי מנהג אשכנז תג זה מיוצג על ידי העוקץ שעל פניה.
אם הרחיק הראשים הרבה, עד שלא ניכרת "חטוטרת"- הוי שינוי צורה.
אם הראשים התחברו כשירה.
אם החטוטרת מחוברת לאמצע הראש\ים- כשרה אבל חייב לתקן.

 אות   ט  

אות טי"ת מורכבת מכא"ף וזי"ן.
אין לכופף את ראש הטי"ת יותר מדי, כדי שלא ייראה כמו פ"א.
אם לא היה כפוף כלל מטה, צריך עיון אם תינוק מועיל כדי לתקן.
יש לכתחילה לעשות את ימין מושבה עגול, ושמאלה מרובע.
יש מחלוקת בין תלמידי האר"י אם לעשות את צד שמאל כוא"ו או כזי"ן [2]. 
אם ראשה עגול (אפילו עם תגים) צריך עיון אם ניתן להכשיר על ידי תינוק (וכן בכל הראשים עם תגים)
אם יש נגיעה דקה מאוד (קו דק) בין הראשים- בתו"מ יפריד , אך בס"ת יש לבטל את צורת האות ולהשלים מחדש (ולרד"ך למחוק את כל האות).

אות   י  

יש לעשות ליו"ד עוקץ עליון לכתחילה, ועל פי רוב הפוסקים יש לעשות לה "עוקץ רבינו תם" אשר מעכב אפילו בדיעבד. בכתב ספרדי אין עוקץ זה מעכב בדיעבד.
יש לשמור שעוקץ זה יהיה קטן מאוד ודק-כדי שלא תידמה לח' קטנה.
לכתחילה יש לעשות את פניה מוטים קצת פנימה[3]. 
מכיון שלפי הרח"ו יש לעשות ליו"ד "תג אחד", מוסיפים בכתב הספרדי תג על גגה, ולפי מנהג אשכנז תג זה מיוצג על ידי העוקץ שעל פניה.
יש הנוהגים[4], גם בכתב ספרדי, לא לעשות "תג" נוסף זה, מחשש לקלקול צורת היו"ד, (ולכאורה אינו מובן איך מוותרים על דבר כזה בגלל חסרון בסופר!)
אם אין רגל הוי שינוי צורה, אם אין עוקץ עליון כשר וחייב לתקן.

אות   כ  

יש לשמור על רוחב שלש קולמוסים.
בצד ימין צריכה להיות עגולה למעלה ולמטה.
אם עשה מרובע למעלה, פסול, ואפשר לתקן בהוספת דיו, לאחר הבחנת תינוק.
אבל אם עשאה מרובעת למטה אין מועיל תיקון אפילו אם תינוק מכירה.

אות   ך

צורתה כמו אות ר'- אך רגלה באורך כפליים מגגה (לכתחילה) או לפחות כך שאם יכפפנה תהיה בצורת כ' כפופה.
ומכל מקום, גם אם אינה כפליים מגגה, ניתן להקל (ובמיוחד עם תיקון) אם תינוק מכירה, או אם רגלה ארוך באופן בולט מגגה.

אם מרובעת בימין ראשה- ה"משנת סופרים" פוסל (ומתיר לתקן בהוספת דיו) ואחרונים אחרים מכשירים בדיעבד (ומכל מקום ראוי לתקן)

שאלון לאותיות א-ך

אות   ל  

אות למ"ד מורכבת מ(מעין) כא"ף ווא"ו, אלא שמושב הכא"ף קצר מהגג.
חיבור הוא"ו לגוף צריך לכתחילה להיות בזוית ולא בעיגול.
אם אין לצואר "ראש" אלא קו משוך בשוה חייב לתקן, ובינתיים יכול להניח בלי ברכה (קולא של המ"ב לעומת אותיות אחרות)
אורך הצואר חייב להיות כמלא וא"ו, כי יש הפוסלים אפילו בדיעבד אם קצר מזה.
למעשה, ניתן לתקן על ידי גירוד בתוך ה"גרון" כדי להשלים את גובה הצואר (ולא הוי חק תוכות, כי צורתה עדיין עליה)
אם הצואר קצר מיו"ד- הוי שינוי צורה גמור.
בכתב אשכנזי יש לכתחילה להטות צוארה מעט קדימה, וכן לתת לראש כיפוף קטן כלפי מטה.
בכתב הספרדי הראש כפוף מעט אחורה.
אם אין לה מושב כלל פסולה, אלא אם כן הרגל כפופה היטב פנימה, שאז אפשר לתקן.

אות   מ  

אות מ"ם מורכבת מכא"ף ווא"ו. מכל מקום, לכתחילה יש לעשות את ימין מושבה מרובע ולא עגול.
החיבור בין הכ"ף לוא"ו צריך להיות עבה, עם "פגימה" קטנה בחצי עובי הגג.
אם נתמלאה הפגימה יש פוסלים, אבל מותר לתקן אף בתו"מ.
הוא"ו צריכה להיות נטויה מעט.
כל הפסק בין הגוף לחרטום (הוא"ו) פוסל, ואם ניכר להדיא הוי שינוי צורה לכל הדעות.
כל נגיעה בין המושב לחרטום הינה שינוי צורה.

אות   ם  

אות מ"ם סופית מורכבת אף היא מכא"ף ווא"ו, אך היא סגורה.
יש לעשות את פינות המושב חדות. אם אינה מרובעת למטה, יש חשש שתידמה לס'.
הפינה הימנית העליונה מעוגלת בכתב האשכנזי, ומרובעת בכתב הספרדי.
אם אין גגה בולט לצד שמאל, כשרה ויש לתקן, וכנ"ל בס'.
אם יש בה הפסק כלשהוא פסולה, ולדעת חלק מהפוסקים הוי שינוי צורה, וכנ"ל בס'.

אות   נ  

בכתב האשכנזי הצוואר יוצא מאמצע הראש, ובכתב הספרדי מצידו הימני.
מכל מקום, בכתב הספרדי צריך מאוד להיזהר לעשות את ראשה צר,עם כניסה קלה פנימה, כדי שלא תידמה בקלות לכ"ף.
מושבה צריך לכתחילה לבלוט מרוחב הראש משני צידיו.
בעבר, גוף הנ' היה ישר, ומושבה נמוך מן האות הבאה. בתקופת הראשונים תיקנו לעשות את גופה באלכסון, ואת מושבה בגובה שאר המושבים. (כמו באותיות ג', וצ')

אות   ן  

נו"ן סופית צורתה בדיוק כמו אות זי"ן, אך ארוכה ממנה בקולמוס אחד "בכדי שיכפפנה" לעשות נו"ן כפופה.
הרגל יוצאת מאמצע הראש גם בכתב הספרדי.

אות   ס 

סמ"ך מורכבת מכ"ף ווא"ו סגורים.
יש לשמור על עיגול של גבה וצדדיה כדי שלא תידמה למ"ם סתומה.
אם יש בה הפסק כלשהוא פסולה, ולדעת חלק מהפוסקים הוי שינוי צורה (כמו ם')

אות   ע  

העי"ן מורכבת מנו"ן וזי"ן. בכתב האר"י וספרדי נו"ן וא"ו.
מושבה צריך להיות מתחת לגובה האותיות, כדי שיוכל להצמיד את האות שאחריה גם למעלה.
אם אחד מראשיה "קו משוך בשוה" דהיינו שאין "ראש"- פסולה, ולמשנה ברורה הוי שינוי צורה. לפי שאר אחרונים מותר להוסיף ראש גם בתו"מ.
אם יש נגיעה דקה מאוד (קו דק) בין הראשים- בתו"מ יפריד, אך בס"ת יש לבטל את צורת האות ולהשלים מחדש (ולרד"ך למחוק את כל האות).

אות   פ  

אות פ"א מורכבת מכ"ף עם וא"ו הפוכה בתוכה.
בכתב האשכנזי עושים כניסה קטנה בגב (חלל) האות, כדי לשוות לשטח הלבן צורה של בי"ת, אך אין זה לעיכובא.
אם יש נגיעה דקה מאוד (קו דק) בין הוא"ו ההפוכה לגוף- בתו"מ יפריד, אך בס"ת יש לבטל את צורת האות ולהשלים מחדש (ולרד"ך למחוק את כל האות)

אות   ף  

החלק העליון של פ"א סופית זהה לפ"א כפופה.
רגלה, היורדת ישר, צריכה להיות באורך מספיק "בכדי שיכפפנה" לעשות פ"א כפופה.
אין עושים את ה"כניסה" של הגב, שעשינו בפ' כפופה בכתב האשכנזי.

יש הנוהגים לעשות את הפינה הימנית-עגולה (הגהות מיימוניות)

אות   צ  

אות צד"י מורכבת מנו"ן ויו"ד. בכתב האר"י היו"ד הפוכה (על פי הבנתו בזוהר).
על המושב להיות קצת יותר רחב מהראש.
כל הפסק בין היו"ד לגוף פוסל, ואם ניכר להדיא הוי שינוי צורה לכל הדעות.
בעבר, גוף הצ' היה ישר, ומושבה נמוך מן האות הבאה (כמו באות ע' כיום). בתקופת הראשונים תיקנו לעשות את גופה באלכסון, ואת מושבה בגובה שאר המושבים.
אם אחד מראשיה "קו משוך בשוה" דהיינו שאין "ראש"- פסולה, ולמשנה ברורה הוי שינוי צורה. לפי שאר אחרונים מותר להוסיף ראש גם בתו"מ.
אם יש נגיעה דקה מאוד (קו דק) בין הראשים- בתו"מ יפריד , אך בס"ת יש לבטל את צורת האות ולהשלים מחדש (ולרד"ך למחוק את כל האות)

אות   ץ  

החלק העליון של צד"י סופית זהה לצד"י כפופה.  
רגלה, היורדת ישר, צריכה להיות באורך מספיק "בכדי שיכפפנה" לעשות צד"י כפופה.
אם אחד מראשיה "קו משוך בשוה" דהיינו שאין "ראש"- פסולה, ולמשנה ברורה הוי שינוי צורה. לפי שאר אחרונים מותר להוסיף ראש גם בתו"מ.
אם יש נגיעה דקה מאוד (קו דק) בין הראשים- בתו"מ יפריד , אך בס"ת יש לבטל את צורת האות ולהשלים מחדש (ולרד"ך למחוק את כל האות)

אות   ק  

אות קו"ף מורכבת מכ"ף וזי"ן. בכתב הספרדי אין לזי"ן ראש. 
על ראש הזי"ן להיות קרוב לגג, אך במרחק שקל לקורא לראות שאינה מחוברת (בדומה לה"א).
אם יש נגיעה דקה מאוד (קו דק) בין הרגל לגוף-  יש לבטל את צורת האות ולהשלים מחדש (ואפילו לרד"ך אין צורך למחוק את כל האות כי הרגל הינה גוף נפרד לגמרי)
על גוף הזי"ן להיות נוטה מעט ימינה לכתחילה.
מכיון שלפי הרח"ו יש לעשות לבי"ת "תג אחד", מוסיפים בכתב הספרדי תג על גגה, ולפי מנהג אשכנז תג זה מיוצג על ידי העוקץ שעל פניה, אלא שה"מעשה רוקח" כתב להכניס את התג קצת פנימה, כדי שלא לשוות לאות צורת למ"ד.

אות   ר 

יש לשמור על רוחב מספיק כדי שלא תידמה לוא"ו, ואין להאריך את רגלה, שמא תידמה לכ"ף פשוטה. 
אם עשאה מרובעת- יתקן בהוספת דיו, ואין בכך משום "שלא כסדרן", אלא אם כן תינוק קראה ד', או אם עשה זוית חדה ממש, שאז נשתנית לדל"ת גם ללא קריאת תינוק.
אם אורך רגלה פחות מאות קטנה (קצת יותר מעובי הקולמוס)- הוי שינוי צורה.

אות   ש  

אות שי"ן בנויה משני ואוי"ם וזי"ן. בכתב האר"י וספרדי הראש השמאלי הוא וא"ו.
לכתחילה יש לשמור ששלשת רגליה יתקבצו לחוד אחד.
לכתחילה יש לעשות עוקץ על ראשה האמצעי.
אם אחד מראשיה "קו משוך בשוה" דהיינו שאין "ראש"- פסולה, ולמשנה ברורה הוי שינוי צורה. לפי שאר אחרונים מותר להוסיף ראש גם בתו"מ.
אם יש נגיעה דקה מאוד (קו דק) בין הראשים- בתו"מ יפריד , אך בס"ת יש לבטל את צורת האות ולהשלים מחדש (ולרד"ך למחוק את כל האות)

אות   ת 

אות תי"ו בנויה מדל"ת עם וא"ו הפוכה בתוכה.
בכתב ספרדי יש נוהגים לעגל את הפינה הימנית.
יש לשמור לכתחילה שקצה הרגל השמאלית יהיה בקו ישר עם קצה הגג.
אם אורך רגלה הימנית פחות מאות קטנה (קצת יותר מעובי הקולמוס)- הוי שינוי צורה.

תגים

על פי הגמרא במנחות, יש לעשות שלשה תגים על הראשים השמאליים של אותיות ש.ע.ט.נ.ז.ג.צ.ץ.ן

באותיות עם יותר מראש אחד יש לעשותן על הראש השמאלי, ואת הראשים הימנים לעשות בשיפוע ועגולים בפינה הימנית "כדי שלא יהיו ראויים לעשות עליהן תגים-משום "אין מעבירין על המצוות". (בית יוסף)

ע"פ הגר"א (ועוד) יש לעשות את התגים בזמן הכתיבה, ולא כתוספת אח"כ, כמו שעושים סופרים רבים, ולכתחילה יש לחשוש לזה.

יש דעות לפיהן על התגים להיות בקצוות הראש, ויש דעות לפיהן על התגים להיות קצת פנימה מקצה הראש, ולא הוכרע סופית להלכה.

לכתחילה יש לעשות לתגים "ראש" כדי שידמו קצת לאות זיין.

יש נוהגים לעשות תג נוסף על אותיות ב.ד.ק.ח.י.ה, אבל לפי רוב האחרונים תג זה כבר קיים בגוף האות (בקצה השמאלי, כבדוגמת הכתב האשכנזי דלעיל) ואין צורך בתג נוסף מלבדו.

שאלות לאותיות ל-ת

ומה עוד?

בפורטל הסת"ם תמצא קישורים לכל מה שקשור לסת"ם ברחבי העולם- מצווה להפיץ!

[1] מה שלפי הרא"ש די ב"כל שהוא" אין הכוונה לנקודה קטנה שבקושי רואים-אלא חייב להיות ניכר לתינוק

[2] לפי הרח"ו יש לעשות וא"ו, ולפי ה"מצת שימורים" כזי"ן.

[3] מפני הצדיקים שבג"ע, אשר "ראשם כפוף", וגם כדי להימנע מנגיעות משנות צורה.

[4] ואכן כך הורה הגר"ע יוסף זי"ע