תפילין של הקדוש ברוך הוא

אקדמות מילין

בבואנו לעסוק בסוגיות התפילין, לפני לימוד ההלכות והחוקים, יש לעסוק ביסודות התפילין. היסודות נמצאים בפסוקי התורה ובפרשיות, בנביאים, ובאגדות על התפילין.

סוגיה זו הינה סוגיה אשר יכולה להצביע על מאפיינים יסודיים וראשיתיים במהות התפילין לפני הירידה אל ההלכה למעשה.

בסוגיה דנן, נעסוק הן במהות התפילין של הקב"ה המשליכות למהות התפילין של האדם, והן בפרשיות התפילין של הקב"ה בפני עצמן וכן לעומת הפרשיות וסדרן בתפילין של מטה.

תפילין של מעלה ותפילין של מטה

הקשר בין העליונים לתחתונים מבוסס בספרות המדרש כגון במדרש יפה זה המובא בתנחומא:

אמר רבי שמואל בר נחמן בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כמו שיש בעליונים ברא את האדם וצוה אותו ואמר לו מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב) ועבר על צוויו, אמר ליה הקדוש ברוך הוא כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים כמו שיש לי בעליונים ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרת אותו, מיד סלק הקדוש ברוך הוא שכינתו לרקיע הראשון מנין דכתיב (שם /בראשית ב'/) וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, כיון שעברו על הצווי סלק שכינתו לרקיע הראשון, עמד קין והרג להבל מיד סלק שכינתו לרקיע שני כו' (כדאיתא לעיל סדר פקודי סי' ו') אמר הקדוש ברוך הוא שבעה רקיעים בראתי ועד עכשיו יש רשעים לעמוד בה מה עשה קפל את כל הדורות הראשונים הרשעים והעמיד אברהם כיון שהעמיד אברהם סיגל מעשים טובים ירד הקדוש ברוך הוא מן רקיע שביעי לששי עמד יצחק ופשט צוארו על גבי המזבח ירד מששי לחמישי כו' (שם) עמד משה והורידה לארץ שנאמר (שמות יט) וירד ה' על סיני וכתיב (שיר /השירים/ ה) באתי לגני אחותי כלה, אימתי כשהוקם המשכן.[1]

המדרש מתאר את התאוותו של הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים אשר התחילה בזמן שברא את העולם, ולא הושלמה עד שמשה סיים לבנות את המשכן.

היחס בין העליונים לתחתונים מתואר כאן כעליון שממנו ובגללו נובע התחתון. הדירה של הקב"ה קודם כל קיימת בעליונים ורק לאחר מכן בתחתונים.

המשכן, הוא ביתו של ה', ההתאוות שלו להשפיע את טובו בצורת בית גם בתחתונים מגיעה ממנו והמדרש מתאר את ההשתלמות לקראת המוכנות להעתיק את המשכן מלמעלה למטה ולסיים את המהלך הכולל.

לעומת זאת, נראה כי התפילין יסודם הוא בישראל, התפילין מונחות קודם כל ע"י ישראל ורק אחר כך ע"י ה'. ניתן לומר אפילו יותר מזה, הסיבה שהקב"ה מניח תפילין היא מכיוון שישראל מניחים תפילין. וכך נראה בגמרא:

ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? - אין, דכתיב: את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.[2]

   בגמרא מובא, כי ה' משתבח בישראל לאחר שהם משתבחים בו. לאחר שישראל עושים את ה' לחטיבה אחת בעולם ע"י "שמע ישראל" שכתובה בתפילין של מטה, כך ה' יעשה את ישראל לחטיבה אחת: שכתוב "מי כעמך ישראל" בתפילין של מעלה.

אמנם, בחידושי הרשב"א מובאים דברי רב האי גאון שמעמיד את הסוגיה באופן אחר על דרך הפשט:

פי' רב האי גאון ז"ל זה לשונו הכי פירשו רבנן שהראה הקדוש ברוך הוא למשה קשר תפילין והנחת תפילין ולימדו במראית העין כדרך שלמדו מעשה המשכן שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ככל אשר אתה מראה בהר...עד כאן לשון רב האי גאון ז"ל ומיהו מאי דקאמרי תפלי דקודשא בריך הוא מאי כתיב בהו, קשיא טובא לפירוש זה בעיני, ויש לשאר החכמים ענין אחר נעלם בזה והאלהים יראנו איזה הדרך ישכון אור.[3]

לפי דברי רב האי גאון, נראה שהכוונה בתפילין של הקב"ה היא לא שהוא מניח תפילין באופן קבוע כמו בני האדם לשם המצווה אלא הוא הניח כדי להראות למשה את הקשר ואת מעשה ההנחה. לעומת זאת הרשב"א אומר שכל הסוגיה קשה לפירוש זה של רב האי גאון מאחר ואכן דנה הגמרא בפרשיות התפילין של הקב"ה, אם כן ברור שיש עניין בתפילין הללו מעבר ללמד את משה.

בכל אופן, גם אם קשים דברי רב האי גאון על הגמרא, נראה כי הם מסייעים לנו בדרך אחרת, ניתן לראות כי רב האי גאון משווה בין התפילין לבין המשכן ודורש את הפסוק כך:

"ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן" – משכן

"ככל אשר אתה מראה בהר" – תפילין

אם כן, נראה כי אכן יש זיקה חזקה בין המשכן לתפילין ודמיון היחס בין העליון לתחתון שבהם.[4]

בנוסף, אולי ניתן להסביר את מספר ההלכות למשה מסיני הגדול שקיים בתפילין ע"י הזיקה הזו. עובדה זו שהקב"ה מניח תפילין והוא הראה למשה בהר את מעשה ההנחה, מעבר לכך שהיא יכולה ללמד יסודות גדולים על מהות התפילין, הפרשיות ומחשבת התפילין, נראה כי יכולה לשמש כקצה להסבר הלכות התפילין שהגיעו מסיני.

מהות התפילין והיחס בין מעלה למטה

לראשונה, המקור בו מובאת סוגיית תפילין של הקב"ה הוא במסכת ברכות:

אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין - שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו; בימינו - זו תורה, שנאמר: מימינו אש דת למו, ובזרוע עזו - אלו תפילין, שנאמר: ה' עז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל - דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש.[5]

הגמרא לומדת שהקב"ה מניח תפילין מ"זרוע עזו" שהיא יד התפילין של הקב"ה כמו שכתוב ה' עז לעמו ייתן. וכן, התפילין עוז הם לישראל מהפסוק בספר דברים המתייחס לישראל שכאשר הם מניחים תפילין שהם שם ה', עמי הארץ יראים מהם.

לאחר מכן הגמרא מביאה את תוכן הפרשיות של התפילין של הקב"ה ומגיעה ליחס ההדדיות בין ישראל לקב"ה:

את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.[6]

אם כן, נראה כי כשם שישראל מייחדים את שם ה' בעולם כך הוא מייחד את ישראל, ובכך נותן ה' עז לישראל שאלו הם התפילין וחוזר חלילה במעגל הדדיות.

בנביאים, רמוזים התפילין פעמיים ונקראים "פאר":

לָשׂ֣וּם׀ לַאֲבֵלֵ֣י צִיּ֗וֹן לָתֵת֩ לָהֶ֨ם פאֵ֜ר תַּ֣חַת אֵ֗פֶר שֶׁ֤מֶן שָׂשׂוֹן֙ תַּ֣חַת אֵ֔בֶל מַעֲטֵ֣ה תְהִלָּ֔ה תַּ֖חַת ר֣וּחַ כֵּהָ֑ה וְקֹרָ֤א לָהֶם֙ אֵילֵ֣י הַצֶּ֔דֶק מַטַּ֥ע יְקֹוָ֖ק לְהִתְפָּאֵֽר:[7]

הֵאָנֵ֣ק׀ דֹּ֗ם מֵתִים֙ אֵ֣בֶל לֹֽא־תַֽעֲשֶׂ֔ה פאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ וּנְעָלֶ֖יךָ תָּשִׂ֣ים בְּרַגְלֶ֑יךָ וְלֹ֤א תַעְטֶה֙ עַל־שָׂפָ֔ם וְלֶ֥חֶם אֲנָשִׁ֖ים לֹ֥א תֹאכֵֽל:[8]

בספר ישעיהו התפילין רמוזים בהקשר של קימה מאבל ונתינת התפילין במקום האפר שבראש.

בספר יחזקאל הנביא מצטווה להישאר עם התפילין חבושים עליו על אף המתים שמסביבו.

פסוק נוסף בו מוזכרת המילה פאר נמצא בנביא ישעיהו:

וַיֹּ֥אמֶר לִ֖י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יִשְׂרָאֵ֕ל אֲשֶׁר־בְּךָ֖ אֶתְפָּאָֽר:[9]

אמנם פסוק זה אינו מדבר על תפילין אך נראה מהמדרש[10] על הפסוק "עזי וזמרת י-ה" כי ישנו קשר עז בין הפסוק הזה לבין פסוקי התפילין של האדם ושל הקב"ה המובאים בגמרא לעיל:

עזי עוזר וסומך אתה לכל באי העולם אבל לי ביותר [זמרת אתה לכל באי העולם אבל לי ביותר] עשאני אימרה ועשיתיו אימרה עשאני אימרה דכתיב וה' האמירך היום (דברים כו יח) אף אני עשיתיו אימרה שנ' את ה' האמרת היום והרי כל אומות שבעולם אומרים שבחו של הקדוש ברוך הוא אבל שלי נעים ונאה לפניו יותר משלהם שנ' ואלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב וגו' ונעים זמירות ישראל (ש"ב =שמואל ב'= כג א), ישראל אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד) ורוח הקדש צווחת ואומר' מן השמים [ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (ש"ב =שמואל ב'= ז כג)] ישראל אומר מי כמכה באלים ה' ורוח הקדש צווחת ואומרת מן השמים אשריך ישראל מי כמוך (דברים לג כט), ישראל אומרים מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו (שם ד ז) ורוח הקדש צווחת ואומרת כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, ישראל אומרים כי תפארת עוזמו אתה וגו' (תהלים פט יח) ורוח הקדש צווחת ואומרת מן השמים ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג): ויהי לי לישועה, ישועה אתה לכל באי העולם אבל לי ביותר. ד"א ויהי לי לישועה [היה לי ויהיה לי] היה לי לשעבר ויהיה לי לעתיד לבא.[11]

מדרש יפהפה זה על הפסוק משירת הים שמדבר על עזרתו המיוחדת של הקב"ה דווקא לישראל בשונה משאר אומות העולם, שוזר באופן מופתי את הקשר בין הנביאים המדברים על פאר שהוא תפילין, פאר שהקב"ה מתפאר בישראל עמו והגמרא שלנו שעוסקת בתפילין של הקב"ה.

אם כן, נראה כי בנוסף לגמרא לעיל המדברת על ייחוד החטיבות ההדדי וההשתבחות של הקב"ה בישראל, יש גם פאר והתפארות הדדיים בין הקב"ה וישראל. נראה כי חלק גדול מזה מתבצע בסופו של דבר ע"י התפילין.

דברים שונים במקצת כותב הרא"ש:

מנין שהקב"ה מניח תפילין. דמיון ישראל כמו שאנו עושין חטיבה לזכרו בשימה כנגד הלב ועל המוח, כן הקדוש ברוך הוא עושה חטיבה לישראל לזוכרם תמיד לטובה.[12]

הרא"ש מוסיף את עניין הזיכרון, החטיבה שישראל והקב"ה עושים אחד לשני היא למען הזיכרון, ישראל זוכרים את ה' ואת מעשיו למען ישראל והוא יזכור זאת לטובה ולזכות.

הרשב"א בחידושי אגדות שלו[13] מבאר את הסוד באגדה זו ומביא את העיקרון שתפילין של יד ושל ראש הם שורש וענפים. התפילין של יד הוא השורש ומשם מתפרט לענפים שהם התפילין של ראש.[14] כאשר הקב"ה מניח תפילין הוא מייחד ע"י תפילין של יד את ייחוד ישראל ומסמל את כך שישראל הם ראשית המחשבה בבריאת העולם ומהם הכל מתחיל כמו שכתוב: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתו" וגם שמהם הוא מתפאר והם מתפארים ממנו. ואחר מכן כשמניח תפילין של ראש מסמל את התפשטות הטובות מישראל לעולם ועל כך שאי אפשר שארבע רוחות השמיים ייתקיימו בלעדיהם.

המהר"ם שיק הולך בכיוון אחר ומתייחס לתפילין של הקב"ה כ"ביטוח חיים" של ישראל:

והיינו למשל שמניח הקדוש ברוך הוא תפילין, כמו שהתפילין שלנו הם להתעוררות ושלא ישכח אהבת ה' ועבדותו, ככה הקדוש ברוך הוא אפילו אם יבוא עת שראוי לפי מעשה בני ישראל להשכיח זכרם, אבל הברית אשר כרת ה' עם אבותינו מקיים זכרונם, וכנאמר "אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם". ולולא תפילין האלו והקישור והדיבוק הזה באמת כבר הי' נשכח זכר ישראל, וע"ז שפיר אמרו "אין עוז אלא תפילין", ורק זאת הוא עוזנו ומשגבנו, והיינו זרוע עוזו [של הקדוש ברוך הוא שמולך ביד חזקה]. וזה הוא הנכלל בשם "אלקי אברהם", וכמו שאמר לו השי"ת [בראשית י"ז ז'] להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך. וזה גם כן סימן ואות אהבה, וכמו שכתב בעקרים מאמר ג' פרק ל"ה שאי אפשר לאהוב ב' דברים כאחד באהבה שלימה עיין שם, ולזה צריך לדיבוק וקישור הזה שיהי' רק אומה אחת בעולם שהיא מיוחדת לה'.[15]

תפיליו של הקב"ה מבטיחים את קיומו של עם ישראל לנצח. גם אם יעשו מעשה שראוי בעקבותיו להשכיח את זכרם של ישראל ולהשמידם, התפילין מהוות "זיכרון לה'" וסימן לאהבתו לישראל.

הנחלת יעקב מנתח את פרשיות התפילין של האדם ומהם מגיע לסיבת הנחת התפילין של הקב"ה:

שמע ישראל וגו'. בפ"ק דברכות (ו א) אמרינן: אמר ר' יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין וכו' אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר שמע וכו' ואני אעשה אתכם וכו'. ונראה להבין כוונת חז"ל ע"פ פשוט: כי אנחנו המניחין תפילין בארבע פרשיות נגד הלב ונגד המוח, היות שאלו הארבע פרשיות הם עיקרים לתורה, ובלעדם יפול התורה בכלל:

1. כי בפרשת שמע נזכר אמונת אלקות ואחדותו הפשוט.
2. ופרשת והי' אם שמוע קבלת עול של כל התורה והמצות.
3. ופרשת קדש הוא זכרון יציאת מצרים, אשר כל המצות הם זכרון ליציאת מצרים, כי אז קנה אותנו לעבדים לו יתברך, ונשתעבדנו לשמור חוקיו. וגם גאולת מצרים הוא סיבה לכל הגאולות, כמו שכתבתי בפירושי להגדה בפיסקא דעבדים היינו, והוא אמונת כי חלק ה' עמו.
4. ובפרשת והי' כי יביאך הוא מה שמשה הזכיר לישראל הריגת בכורים, כי מזה הכירו ישראל כי הקדוש ברוך הוא משגיח עליהם בלי שום אמצעי, כי הכאת בכורים לא הי' ע"י שליח, רק הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כי הוא המבחין בין טפה של בכור (ע"פ ב"מ סא ב), וכשאינו מאמין בזה חשוב כעובד ע"ז, שזהו ע"ז של דור אנוש שנתנו כבוד לאמצעיים כמו שכתב המהרש"א (בסנהדרין לח: בד"ה מין הי', ע"פ הרמב"ם ריש הל' ע"ז).

ולכן אנחנו קושרים הד' פרשיות נגד הלב והמוח, כלומר שאינם סרין ממוחינו ומלבנו העיקרים הנ"ל, שהן עיקרים לתורה כולה, כי בלעדם יפול התורה בכלל.[16]

מסביר הנחלת יעקב כי בארבע הפרשיות של התפילין טמונים ארבעה עיקרים גדולים:

1. פרשת שמע – אמונה בה' והייחוד.
2. והיה אם שמוע – קבלת עול תורה ומצוות.
3. קדש לי – יציאה משעבוד מצרים וכניסה לשעבוד לה'.
4. והיה כי יביאך- השגחה פרטית ישירה ללא אמצעי.

ומוסיף כי בגלל חשיבותם אנו קושרים אותם כנגד הלב והמוח.

ולזה אמרו חז"ל "מנין שהקב"ה מניח תפילין", כלומר מנין שחביבותו של ישראל קשורה במחשבתו תמיד, ומשים אותנו כחותם על לבו, להשגיח עלינו, להחזיק אותנו באמונתינו, ושיהי' אמונת אלקות וכל האמונות הנ"ל קשורה בלבבינו ולא יסורו מאתנו, בכדי לשמור מצותיו וחוקיו. וממילא דהתפילין שאנו מניחים כאילו הוא הוא המניח, כמו שאמרו (סוכה נב ב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא הי' יכול לו. נמצא התפילין שאנו מניחין, להורות שהאמונות הנ"ל קשורה בלבבינו, והקב"ה הוא הוא הקושר אותם על לבבינו, כי הוא המחזיק אמונתינו בו יתברך בלבבינו, כמ"ש לא ירפך (לעיל ד, לא. ולקמן לא, ו. ושם ח), היינו שלא יתן לך רפיון. ולומד מקרא דנשבע ד' בימינו ובזרוע (קדשו) [עוזו] (ישעי' סב, ח), וענין שבועה כבר פרשתיו (בפרשת נח ד"ה את קשתי נתתי בענן) שהוא דבר שא"א להשתנות, והיינו שימינו - שהוא התורה, וזרוע הפשוטה - היינו ההשגחה להיטיב עמנו בזרוע נגד המקטריגים על ישראל, יהי' קיים לנצח.[17]

   מדבריו יוצא אם כן, שהקב"ה מניח תפילין כדי לקשור את ישראל כחותם על לבו ולשמור על ישראל ולהשגיח שימשיכו לשמור את כל העיקרים הללו שהם עיקרי התורה.

הציון לנפש חיה משווה בין תפילין של האדם לתפילין של הקב"ה

זהו כוונת ר' אליעזר הגדול וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, כביכול שמו המשובח והמפואר נקרא עלינו אלקי ישראל, על ידי זה ויראו ממך, ורומז גם למעלה כל שרי אומות העולם למעלה שרואים תפילין דמרי עלמא ושם ה' נקרא עלינו וכל הפרשיות שבהם הוא שבחינו, הם מתיראים מלקטרג. נמצא כי הני תפילין דידן והני תפילין דמרי עלמא לדבר אחד מתכוונים, שיהיה עמי הארץ למטה ושריהם למעלה מתיראים מפנינו. וה' יאיר עינינו בתורתו.[18]

כמו שבתפילין של האדם נאמר שיראים עמי הארץ מישראל, כך גם כלפי מעלה, כשהקב"ה מניח תפילין, שרי אומות העולם מפחדים ולא יכולים לקטרג על ישראל. יוצא אם כן, שמהות התפילין שלנו ושל הקב"ה מסיבה אחת הן.

ומוסיף שממילא יוצא שהתפילין שאנו מניחים, הקב"ה קושר אותם על לבבנו כמו שהוא מחזיק את אמונתנו.

הדברים לעיל מלמדים יסודות יפהפיים בסוגיות התפילין ומראים על קשר שהוא הדדי בין מהות התפילין שלנו ושל הקב"ה. הדמיון השוויוני בין מעלה למטה לעומת הדיאלקטיקה ביניהם יוצרים מערכת של יסודות ועקרונות מהותיים בתפילין.

"קשר תפילין הראה לעניו[19]": הקשר של עמ"י והקב"ה שמתבטא בתפילין הוא בל יינתק. התפילין, מבטאות קשר של ייחוד, פאר, ראשית, זיכרון ואמונה זה כנגד זה, של מטה כנגד של מעלה.

פרשיות התפילין

יש להקדים ולומר שעניין פרשיות התפילין שנשאל בגמרא מהווה הוכחה כי אכן יש ענין מהותי בתפילין של הקב"ה. כמו שראינו למעלה בדחיית הרשב"א את דברי רב האי גאון שמפרש את כל הסוגיה על דרך הפשט שהקב"ה הניח כדי ללמד את משה ואין כאן שום עניין שבאמת מניח הקב"ה תפילין. הרשב"א בתגובה דוחה את הדברים וטוען, שאם אין כאן עניין מהותי אלא רק עניין לימודי ותו לא, איך יסביר רב האי גאון את שאלת הגמרא שנשאלת לאחר מכן על תוכן פרשיות התפילין.

לפיכך, נראה כי תוכן פרשיות התפילין של הקב"ה טומנון בחובו יסודות חשובים.

אם כן נחזור לסדר הגמרא - לאחר שהגמרא מגיעה למסקנה כי אכן, הקב"ה מניח תפילין, היא נזקקת לשאלה מה כתוב בתפילין אלו:

הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? - אין, דכתיב: את ה' האמרת היום (וכתיב) וה' האמירך היום. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי?

אמר ליה: כי מי גוי גדול ומי גוי גדול אשריך ישראל או הנסה אלהים ולתתך עליון. - אי הכי נפישי להו טובי בתי! אלא: כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיין להדדי - בחד ביתא, אשריך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא, או הנסה אלהים - בחד ביתא, ולתתך עליון - בחד ביתא וכולהו כתיבי באדרעיה.[20]

הפרשיות הכתובות בתפילין של הקדוש ברוך הוא הן שש פרשיות בארבעה בתים בסדר הבא:

1. כי מי גוי גדול + ומי גוי גדול
2. אשריך ישראל + מי כעמך ישראל
3. או הנסה אלהים
4. ולתתך עליון

נתייחס לפרשיות בשני ערוצים:

• הפרשיות בפני עצמן.
• הפרשיות לעומת פרשיות התפילין שלנו.

הפרשיות בפני עצמן

ראשית, יש לשים לב לכך שכל הפרשיות לקוחות מהתורה חוץ מהפרשיה של "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" שהיא נמצאת בשמואל ב' ובדברי הימים.

דבר נוסף אליו יש לשים לב, הוא שבתפילין של מעלה יש פסוק או פסוקים בודדים הכתובים בבתים לעומת פרשיות בתפילין של מטה.

נעבור לבית הראשון:

כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּיקֹוָ֣ק אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו:

וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם: [21]

הפסוקים הראשונים עוסקים בקרבת אלקים דווקא לעם ישראל. קרבה זו מייחדת את עם ישראל מכל שאר העמים. בנוסף, לעם ישראל יש חוקים ומשפטים המתבטאים בתורה, מה שלא נמצא אצל שום עם אחר.

בבית השני:

אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיקֹוָ֔ק מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ:[22]

הבית השני עוסק ברובד נוסף בקשר של עמ"י וה'. ה' אחראי לתשועת ישראל וניצחונם, הוא מגן עליהם ונלחם להם באויביהם. נראה כי השבח פה על ישראל הוא בכך שהם נושעים בה'. הם סומכים על ה' שינצח להם ובתמורה נושעים וניצלים.

וּמִי֙ כְּעַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֔ל גּ֥וֹי אֶחָ֖ד בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁר֩ הָלַ֨ךְ הָאֱלֹהִ֜ים לִפְדּ֧וֹת ל֣וֹ עָ֗ם לָשׂ֤וּם לְךָ֙ שֵׁ֚ם גְּדֻלּ֣וֹת וְנֹרָא֔וֹת לְגָרֵ֗שׁ מִפְּנֵ֧י עַמְּךָ֛ אֲשֶׁר־פָּדִ֥יתָ מִמִּצְרַ֖יִם גּוֹיִֽם:[23]

בגופו של הפסוק מדובר על ייחוד עם ישראל לעומת שאר העמים ועל יציאת מצרים בה ה' פדה את העם והפך אותו לאחד.

הפסוק נמצא בתוך פרק בו נתן הנביא מבשר לדוד כי ה' בחר בבנו כדי שיבנה לו בית עולמים לאחר שדוד רצה לבנות בית לה'. דוד מקבל את הבשורה ושמח בה. לאחר מכן הוא נושא דברי תשבחות והודיה על הזכות שנפלה בביתו.

לאור מה שכתבתי לעיל, על הקשר שבין תפילין של מעלה לשל מטה והמשכן, מרתק לראות כי הפסוק הפותח את התפילין של מעלה הוא מדברי דוד לאחר שרצה לבנות בית קבע של מטה שיהיה בית עולמים.

נקודה נוספת שעולה כאן היא, שדוד רוצה לבנות בית לה' לאחר שהוא יושב בבית הקבע שלו והוא תמה איך יכול להיות שלה' אין בית משלו.[24]נקודה זו מדגישה עוד יותר את היחס שבין מעלה למטה המצוי בסוגייתנו, ואת הדיאלקטיקה המתחלפת בין מי קודם למי, מעלה או מטה.

בבית השלישי:

א֣וֹ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֘ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ:[25]

כאן מדובר באופן מובהק על יציאת מצרים ועל הדרכים הרבות בהם ה' השתמש כדי להוציא את עמו ממצרים. בסוף הפסוק מתואר שכל יציאת מצרים קרתה לנגד העיניים. מעניין לראות שזהו האזכור היחיד בבתי דמרי עלמא על משהו שיכול להיות קשור למקום הנחת התפילין המציאותיות.

בבית הרביעי:

וּֽלְתִתְּךָ֣ עֶלְי֗וֹן עַ֤ל כָּל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה לִתְהִלָּ֖ה וּלְשֵׁ֣ם וּלְתִפְאָ֑רֶת וְלִֽהְיֹתְךָ֧ עַם־קָדֹ֛שׁ לַיקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר:[26]

הפסוק עצמו מדבר על עליונות עם ישראל מעל כל העמים. בנוסף, מדובר על כך שעם ישראל הוא עם קודש.

בבתי התפילין של מעלה אנו רואים מספר עקרונות: ייחוד עם ישראל, קרבתו לה', התורה שניתנה לעם ישראל, ניצחון וישועה ע"י ה', יציאת מצרים, עליונות עם ישראל וקדושתו.

דבר אחד יסודי שלא מוזכר בכל הפרשיות הללו הוא הזיכרון.

פרשיות התפילין של מעלה לעומת פרשיות התפילין של מטה

ישנו דמיון רב בנושאים ובעקרונות בין פרשיות התפילין של מטה לבין פרשיות התפילין של מעלה. כגון: ביציאת מצרים, ייחוד (ה' או עם ישראל), התורה וכו'.

אמנם יש מספר הבדלים יסודיים ביניהם ואתמקד בהבדל מרכזי אחד: הזיכרון.

הזיכרון

בספר שמות בפרק י"ג מוזכר לראשונה הציווי על התפילין פעמיים לאחר ציווי ה' את משה על קידוש הבכורות ביום יציאת מצרים. "וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְקֹוָ֛ק אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה ...:"

מילותיו הראשונות של משה אל העם לאחר מכת בכורות הן "זכור את היום הזה". ומיד לאחר מכן: "וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְקֹוָ֖ק בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְקֹוָ֖ק מִמִּצְרָֽיִם".

נראה אם כן, כי התפילין משמשים כזיכרון לאירוע המכונן של יציאת מצרים מאחר והעם מצטווה עליהם באופן מיידי ביציאת מצרים.

ואילו בבתי התפילין של מעלה לא מוזכרת אף לא פעם אחת המילה זיכרון. אכן מוזכרת יציאת מצרים כסיבה לייחוד עם ישראל אך עניין הזכירה אינו מוזכר שם. מענין לראות לפיכך את הזיכרון כפעולה חד צדדית ואנושית. הזיכרון והמעשה קיימים כדי להנציח את אירועי העבר.

[1] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת נשא סימן טז

[2] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א

[3]חידושי הרשב"א, שם

[4] איני יודע להאריך בזה אך זה יכול להיות קשור לכך שסוגיית התפילין בש"ס נמצאת דווקא במסכת מנחות.

[5] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א

[6] שם

[7] ישעיהו פרק סא פסוק ג

[8] יחזקאל פרק כד פסוק יז

[9] ישעיהו פרק מט פסוק ג,

[11] מדרש מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ג על הפסוק "עזי וזמרת י-ה":

[12] תוספות הרא"ש שם

[13] מובא בעין יעקב דפים י"ד-ט"ו

[14] וזה הדין שאם חלץ של ראש אפשר לחלוץ של יד אבל אם לא חלץ אי אפשר לחלוץ את של יד קודם.

[15] מהר"ם שיק מסכת ברכות דף ו עמוד א

[16] נחלת יעקב דברים פרשת ואתחנן פרק ו פסוק ד

[17] שם

[18] צל"ח מסכת ברכות דף ו עמוד א

[19] מתוך שיר הכבוד

[20] תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו

[21] דברים פרק ד פסוקים ז-ח

[22] דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק כט

[23] דברי הימים א פרק יז פסוק כא

[24] דברי הימים א פרק יז פסוק א

וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר יָשַׁ֥ב דָּוִ֖יד בְּבֵית֑וֹ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜יד אֶל־נָתָ֣ן הַנָּבִ֗יא הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֤י יוֹשֵׁב֙ בְּבֵ֣ית הָֽאֲרָזִ֔ים וַאֲר֥וֹן בְּרִית־יְקֹוָ֖ק תַּ֥חַת יְרִיעֽוֹת: וכן, תהלים פרק קלב פסוק א - ה

(א) שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְקֹוָ֥ק לְדָוִ֑ד אֵ֝ת כָּל־עֻנּוֹתֽוֹ:

(ב) אֲשֶׁ֣ר נִ֭שְׁבַּע לַיקֹוָ֑ק נָ֝דַ֗ר לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב:

(ג) אִם־אָ֭בֹא בְּאֹ֣הֶל בֵּיתִ֑י אִם־אֶ֝עֱלֶ֗ה עַל־עֶ֥רֶשׂ יְצוּעָֽי:

(ד) אִם־אֶתֵּ֣ן שְׁנַ֣ת לְעֵינָ֑י לְֽעַפְעַפַּ֥י תְּנוּמָֽה:

(ה) עַד־אֶמְצָ֣א מָ֭קוֹם לַיקֹוָ֑ק מִ֝שְׁכָּנ֗וֹת לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב:

[25] דברים פרשת ואתחנן פרק ד פסוק לד

[26] דברים פרשת כי תבוא פרק כו פסוק יט